אז ככה, המצב הוא כזה, בעל הבלוג טס לחו"ל ויוצא לפגרה של כמעט חודשיים. הבעיה היחידה היא שדצמבר מתקרב ואיתו סיכומי השנה, הרשימות, ההמלצות, האלבומים וכו'.
למרות שהבלוג עצמו הוא בן פחות מחודש, אנחנו לא רוצים לפספס את זה ואי לכך, החלטנו (אני ואנוכי והדביבון אשר לראשי) לדבר בלשון רבים ולהקדים את סיכום השנה בחודש, על מנת שתוכלו גם אתם להנות (או לסבול) מהרשימת האלבומים שעשו לנו את השנה הנוכחית. והיו המון כאלה. אנחנו מתלבטים אם להכניס את כולם. נראה בהמשך הפוסט.
ועכשיו למען הסדר הטוב, בלשון יחיד
M. Ward – A Wasteland Companion 
כל שנה שבה יוצא אלבום חדש למאט וורד הגיבור, היא שנה מבורכת. אי אפשר להתאכזב ממנו. מי שכבר עקב אחריו בשנים האחרונות אולי לא ימצא הרבה חידוש. .אמ וורד ממשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב. עוד מנה מהקאנטרי-פולק האקוסטי הצנוע והכל כך טוב שלו, לצד שירי רוקנ'רול באווירת ה-'50 עם סאונד והפקה מעולים. הרבה גיטרות, ואחד אמ. וורד…לא צריך יותר מזה.
Clean Slate
White Fence – Family Perfume Vol 1+ 2
אלבום (כפול) שלישי במספר לטים פרסלי, האיש שעומד מאחורי הכינוי White Fence. מסע בזמן לשנות ה-60' למחוזות האסיד-פולק והגאראג' הפסיכדלי. פרסלי הוא גאון סאונד שממש מכניס אותך לתוך הטריפ רטרו שלו בלי ליפול למקום של חיקוי זול. הוא פשוט כותב שירים מרגשים ומעולים עטופים בשכבות של גיטרות פאזז, קלידים ורעשים. זה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו השנה.
Breathe Again
Six Organs Of Admittance – Ascent
קשה לעמוד בקצב של בן צ'סני, המוח מאחוריי שישיית האורגנים. שנה שעברה הוא הוציא את האלבום האדיר Asleep On The Floodplain (שהיה גם הוא מאלבומי השנה שלי). האלבום היה ברובו אקוסטי, חצי אינסטרומנטלי, על טהרת הפולק הפסיכדלי-רפיטטיבי. באלבום החדש צ'סני לוקח קצת מנוחה מהגיטרה האקוסטית (לא לגמרי, כי הוא לא באמת יכול) ומביא אותם באלבום שברובו מבוסס על באס-תופים וגיטרות פאזז מלוכלכות. מי ששמע את האלבום האחרון של Comets On Fire שנקרא Avatar יודע שצ'סני הוא גם גיטריסט חשמלית בנזונה! למי שאוהב שירי אסיד רוק לפנים באווירת חצי ג'אם…זה חתיכת אלבום רצחני!
Close To The Sky
Damien Jurado – Maraqupa 
דמיאן ג'וראדו מוציא אלבום חדש. הפעם בהפקה קצת שונה. יותר מעובד ומגוון. קצת בלוזי, אבל את הווייב המלנכולי שלו הוא לא חוסך מהמאזין אף פעם. אין הרבה מה לומר. עוד אלבום מעולה שלו. לשים פליי ולהבין.
Life Away From The Garden
Brian Jonestown Massacre – Aufheben
אני מעריץ של אנטון ניוקומב וחבורתו. אחרי כמה אלבומי אולפן נסיוניים (ואפילו חופרים בקטע רע) הם חזרו לסאונד הג'ונסטאוני עם טוויסט קטן בעלילה. בין קטעי רוקנרול ג'ונסטאונים קלאסיים לקטעי צ'ילאואט פסיכדליים. לא בטוח שזה אלבום להתחיל איתו את ההיכרות עם הבריאן ג'ונסטון אבל זה אלבום
אדיר ומרענן שלחובבי הלהקה יהיה קשה להתעלם ממנו. בנוסף לכך, אי אפשר שלא להיזכר בהופעה ההיסטורית וההסטרית שלהם בארץ השנה.
Stairway To The Best Party In The Universe
Mike Wexler – Dispossession 
אלבום שני ליוצר/גיטריסט/כותב שירים הכמעט אנונימי הזה. יש קצת דימיון בקול שלו לRobyn Hitchcock אם כי הוא הרבה יותר בוסרי. אלבום בעל 7 שירים ארוכים באווירה אפלה וטריפית. רוב השירים מבוססים שטיחי קלידים ונגינת גיטרה דינמית ולא שגרתית שמזכירה לעיתים את הפולק הבריטי.
לבעלי סבלנות, קטעי שמתפתחים לאט אבל מגיעים ל"היי" הרצוי.
Pariah
John Frusciante – PBX Funicular Intaglio Zone
את כל הלב והנשמה אתן לג'ון פרושיאנטה, מגיל 15 כששמעתי את Niandra LaDes בפעם הראשונה ועד היום הוא מלווה אותי. כל כך רציתי לאהוב את האלבום החדש שלו. אני עדיין מנסה, יש ימים שאני בסדר איתו וימים אחרים שזה נוראי. לאי.פי שיצא קודם לכן בשם Letur Lefr לא הצלחתי להתחבר. אני מכניס את האלבום הזה לרשימה בכל זאת כי הוא אמן חשוב מבחינתי ונדיר שהוא מוציא משהו שאני לא אוהב. אני מעריך את התעוזה, האמת והרצון לנסות דברים חדשים אבל היה קשה לי למצוא את הרגש שאולי מתחבא עמוק מידי מאחורי הסאונד האלקטורני ניינטיזי, עמוס סינת'ים בניחוח אייטיז קשה. אולי הזמן יעשה את שלו ועוד אלמד לאוהב את זה….
Sam
Bill Fay – Life Is People 
ביל פיי מוציא אלבום חדש אחרי 40 שנה….זה לא דבר של מה בכך. נכון, זה לא מגיע לעוצמות של Time Of The Last Persecution אבל זה וואחד אלבום מרגש! מרגישים שעברו עליו המון שנים. האלבום הזה הוא כמו תחייה מחדש. אפשר לשים את כל ההפקה המלוטשת והעיבודים בצד מבחינתי. יש פסנתר/או כל דבר אחר שמרחף שם ויש את הקול והליריקה של ביל פיי. זה מה שצריך. קשה לתאר במילים את מה שעובר כשמקשיבים לאמן כמו פיי….פשוט שימו יד או רגל על דבר הזה.
Never Ending Happening
Swans – The Seer
הברבורים של היום הם לא הברבורים של פעם. המעריצים הכבדים יודעים את זה. ובכל זאת זה לא מפריע להם להיות המומים מהאלבום החדש שלהם. האלבום הזה הוא הארדקור, למי שרוצה חוויה ארוכה ומסעירה, לתוך האי שפיות, בין המילים לרעש, בין העדינות לכעס, האלבום הזה הוא סוג של מדיטציה כאוטית בהנהגתו של מייקל ג'ירה שמפרק עולמות עם הקול שלו. ויש גם כמה אורחים מפתיעים.
Lunacy
Neil Young and Crazy Horse – Psychedelic Pill 
אין שום סיכוי שאפספס אלבום חדש של ניל יאנג. בטח שלא אלבום שהקולט עם הקרייזי הורס אחרי שעברו 15 שנים מהאלבום האחרון שלהם ביחד. לא צריך לחפור הרבה. יש פה המון יאנג, המון גיטרות, רוקנרול מהזן הטוב ביותר. קטעים ארוכים, הרבה סולויים. פאקינג מי צריך יותר? חובה למעריצי יאנג.
Psychedelic Pill
Ty Segall & White Fence – Hair 
אדון סגל ומר. פרסלי (White Fence שגם מוזכר שם למעלה), אשפי הטריפים הגאראג'-פסיכדליים של השנים האחרונות חוברים בכדי ליצור אלבום משותף שכולו מערבולת של פאזזים, רוקנרול וסאונד L.S.D כבד. כל אחד נותן פה את הרגעים שלו, אם זה בשירה או בגיטרות. כשהמוטיב החוזר הוא שטים פרסלי שומר על הטריפ שלו יציב (עד כמה שאפשר) ואז מגיע טיי סגל ומפוצץ הכל עם הגיטרות שלו! לא לפספס.
I Can't Get Around You
Tame Impala – Lonerism 
אלבום שני ומצופה ביותר ללהקה האוסטרלית האדירה הזו. ב-2009 הם זרקו לעולם את אלבום הבכורה שלהם Innerspeaker שהיה פשוט מופתי. אלבום ניאו-פסיכדליה שכל השירים בו מנצחים. עמוס בסאונד מלוכלך ומלוטש סטייל Flaming Lips עם המון השפעות פסיכדליה של שנות ה-60'. באלבום החדש הם ממש לא נפלו "תסביך האלבום השני". הסאונד הייחודי שלהם נשמר אבל הם בהחלט לא מחזרו את מה שקרה באלבום הקודם. קצת פחות גיטרות, יותר עבודה של באס, קלידים וסינת'ים למיניהם, והרבה שכבות של סאונד והרמוניות מופלאות. סוג של פופ פסיכדלי, והם עושים את זה מושלם. אלבום שגדל עם כל שמיעה.
Nothing That Has Happened So Far Has Been Anything We Could Control
Mount Carmel – Real Woman 
אלבום שני לטריו בלוז-רוק המעולה הזה, שאפילו מתעלה על האלבום הראשון. מאונט כרמל לא מחדשים הרבה, אם בכלל. אבל הם פשוט עושים את זה כל כך טוב. רוק בלוזי ישר ולעניין, עם הרבה עוצמה שמבוסס על גיטרה-באס תופים. סאונד חם ולא מעובד שקשה להאמין שזה הוקלט עכשיו ולא ב-73. זה אלבום רוקנרול עם ריח דרומי שרצוי לנגן בימים חמים, לאוהבי פרות ולאנשים עם זקן. או שפם. זה פשוט אלבום כיף! שלא מצריך שום מאמץ.
Hear Me Now
Melvins – Freak Puke 
אוקי, הנה מגיע ווידוי. אף פעם לא נכנסתי יותר מידי ללהקה הזו (שהיא נושא רגיש בקרב לא מעט אנשים). לא שמעתי את כל החומרים שלהם ואת אלה ששמעתי, רק את חלקם אהבתי. אני רחוק מלהיות מעריץ ובטח שלא עוקב באדיקות אחרי פועלם. ובכל זאת, התגלגל לאוזניי (תודה לאביב מארק על כך) האלבום האחרון שלהם וזה ללא ספק אחד מהאלבומים הכי אהובים עליי שיצאו השנה. ברמה שאם הייתי צריך לעשות רשימת טופ 5 הוא היה שם. אולי דווקא בגלל שהמלווינס באים פה עם איזה רוח חדשה, כל כך אהבתי את מה שיצא. הם לקחו את הסאונד הגראנג'י הכבד למקום יותר נסיוני, הרבה מקום לקונטרה-באס הגאונית של Trevor Dunn האגדי (מר. באנגל/פאנטומס), גיטרות קודרות ואגרסיביות ותופים שבורים. אלבום מבריק!
Mr Rip Off
Yair Yona – World Behind Curtains 
יאיר יונה הכה מוכשר מוציא השנה אלבום שני וקסום שכולו אינסטרומנטלי. בניגוד לאלבום הבכורה הנהדר, שזורק אותך למחוזות ולאמנים שהכי השפיעו עליו מג'ון פאהיי, גלן ג'ונס ועד לברט יאנש, הפולק האקספרמנטלי/ הגיטרות סלייד, הבלוז והדלתא, באלבום החדש אפשר די בקלות לשמוע סיפור אישי. הקטעים מבוססי גיטרות אקוסטיות וגם 12 מיתרים, ומעליהם נוצרו עיבודים מרהיבים שיושבים בצורה מפחידה ומדויקת על כל קטע וקטע באלבום. מלא רגשות וצבעים, מלא בכלי מיתר, פסנתר וגם חשמליות שמתפרצות משום מקום. זו יצירה מטלטלת ושלמה שצריך להקשיב לכולה מההתחלה עד הסוף. אין מקום לעצור. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה עוצמה יש לאלבום שכזה שכולו אינסטרומנטלי. לפעמים לא צריך לדבר, רק להקשיב. ולצלילים יש מה לומר. והיופי שכל אחד מעבד את זה למקום שלו. הוא הצליח לפגוע בי, אין ספק!
Mad About You
Woods – Bend Beyond 
וודס מוציאים את האלבום השביעי שלהם השנה. אם השם הזה לא אומר לכם משהו אז פספסתם את אחת הלהקות הגדולות ביותר של השנים האחרונות. לא חשבתי שהם יוציאו אלבום כל כך מהודק ומגובש אחרי האלבום האדיר שלהם משנה שעברה Sun and Shade. כבר אמרו את זה לא מעט לפניי, אבל נראה שזה אולי האלבום הכי טוב שלהם עד כה. אי אפשר להתעלם מהשירה הגבוהה של סולן/גיטריסט הלהקה ג'רמי ארל. מהגיטרות האדירות לכל אורך האלבום, ומבניית השירים והסאונד הייחודי שעושה את הלהקה הזו למה שהיא. פולק-רוק באווירה פסיכדלית קיצית זה מה שתקבלו כאן!
Size Meets The Sound
Geva Alon – In The Morning Light 
אלבום רביעי לגבע אלון שמצליח לרענן כל פעם מחדש. אני אוהב את הקול ואת הכנות שלו. את הוויב אמריקאנה הצלול ואת הגיטרות. הוא לא מתחבא מאחורי דבר. העיבודים מחמיאים לשירים ויושבים בדיוק. את האלבום הזה הוא מקליט בספרד, שוב עם המפיק האדיר Tom Monahan ובעזרתם של מוזיקאים מהשורה שניגנו בין היתר עם Vetiver, Bert Jansch ו Joan Baez. האלבום הזה הוא אלבום של שירים. הלהקה לא מתפזרת גם כשהדיסטורשנים מגיעים, ויש הרגשה שהכל עומד בשביל לתת בסיס לסיפורים ולקול של אלון שרק הולך ומשתבח.
Valor Girl
A Place To Bury Strangers – Worship 
יהיה קשה לתאר במילים את האלבום השלישי של הלהקה הפסיכית הזו. אני פשוט אזרוק כמה מילים לאוויר ומי שיהיה סקרן מספיק ילך וישמע אותם. תדמיינו סוג של פוסט-פאנק פסיכדלי בתוך בועה של נויז, שוגייז ופסיכוזה. אלבום מאוד טעון גם מבחינת הליריקה ובעיקר מבחינת הסאונד! זה פשוט טוב כמה שזה רע!
Revenge
Karen Dalton – 1966 
האלבום הזה של קרן דלתון, הזמרת האהובה עלי ביותר, הוקלט ב-66' בפאב נידח וקטן אי שם באמריקה. ההקלטות האלה מופיעות לראשונה ומציגות את קרתן דלתון בהופעה חיה, מבצעת שירים שלה ושל אחרים דוגמת פרד ניל וטים הארדין. הסאונד לא הכי נקי, מה שרק מוסיף לאווירה הכבדה והבלוזית. זה אלבום חובה לחובבי פולק-בלוז כבדים ולמי שכבר מכיר את החומרים האחרים של דלתון ורוצה להציץ לרגע לפיסת זמן מסויימת, כמה שנים לפני אלבום הבכורה שלה. מצוידת אך ורק בקול הלא הגיוני שלה ובאקוסטית 12 מיתרים, מצליחה דלתון לשבור לי את הלב, גם מבעד לסאונד המלוכלך. אלבום שהוא פנינה.
While You're On Your Way
עד כאן האלבומים שעשו לי את השנה. חשוב לציין שהסדר הוא אקראי לחלוטין והגיוני שאפילו פספסתי כמה….זו הייתה שנה כבדה מנשוא. שאו ברכה. קצח ורצח
Ten To Butter Blood Voodoo 