Calexico……פעמיים כי טוב, בסוף המדבר יש

הנה עוד אחד שכותב על קלקסיקו.

למה?

כי

Calexico חוזרים ל-2 הופעות בסופ"ש הבא 28.2 (חמישי) ו 1.3 (שישי), אחרי שביקרו אותנו אי שם ב-2009.

אבל רגע, אגיע לזה אח"כ

קודם כל מוזיקה

Close Behind

עכשיו….בשנים האחרונות שמעתי לא מעט את תת-הז'אנר "אלטרנטיב-קאנטרי" או בעברית "קאנטרי אלטרנטיבי"….

אני חושב שמבחינתי להקת סופת חול ענק וצנוע Giant Sand בראשת כותב השירים והזמר הנפלא Howe Gelb הם הלהקה הראשונה שבאמת נכנסת לאיזור הזה של הקאנטרי האלטרנטיבי וכיוצא בזאת גם Calexico  שהשורשים הראשונים שלה יצאו מאותה סופת חול ענק.

אז התכנסנו לדבר על להקת קאלקסיקו וכך יהיה…

John Convertino, שהוא המתופף בעל הסאונד הייחודי ואחד ממייסדי הלהקה התחיל את דרכו ב Giant Sand כשהצטרף אליהם בערך בתחילת שנות ה-90'. איפשהו על הדרך ברחבי קליפורניה הוא נפגש עם בחור מוכשר אחר בשם Joey Burns  (גיטריסט/סולן ומנהיג קלקסיקו) שמצטרף גם הוא לסופת חול ענק.

באמצע שנות ה-90' השניים חוברים יחד ומקימים את קלקסיקו, שבתחילת דרכה עדיין תפקדה כלהקת "אינדי" מה שנקרא, עם איזה טוויסט בעלילה. ב- 1998 יוצא האלבום השני והנפלא שלהם The Black Light  שמתחיל להגדיר את הסאונד הקלקסיקואי (אפשר אומרים ככה בכלל?) העתידי, שנע מצד אחד בין גיטרות מערבונים חדות/גיטרות סרף/אניו מוריקונה ומצד שני מוזיקה מקסיקנית מלווה בעיבודי נשיפה מריאצ'ים ואווירת קאנטרי טקסנית מדברית וקצב שרק ילך ויגבר עם השנים.

Gypsy's Curse

עכשיו קצת יותר מובן למה הם נקראים על שם העיירה קאלקסיקו שיושבת על הגבול המקסיקני-אמריקאי, אבל לדעתי אם מפרקים את כל המרכיבים והסגנונות שיוצרים את קאלקסיקו, הם היו יכולים באותה מידה לקרוא לעצמם Alone Again Or  , על שם השיר שפותח את אלבום המופת Forever Changes  של להקת Love.

נראה שארתור לי ובריאן מקלין (שכתב את השיר) הניחו את היסודות לאותו כיוון מוזיקלי שלקחו קאלקסיקו עוד באמצע שנות ה-60'.

Alon Again Or – Live

ממש אין זה מקרה שהם מכסים את אותו שיר בהופעות שלהם וגם בביצוע אולפן שהופיע באי.פי נהדר בשם Convict Pool.

אי שם ב-2006 הגיע לאוזניי האלבום הקרוב למושלם Feast Of Wire  (שיצא ב-2003.

חוץ מהמוזיקה עצמה והשיר שהורס לי את הלב Black Heart אני אוהב בעיקר שהאלבום הזה בכל שמיעה נשמע כמו אסופת שירים שלא קשורה אחד לשני וערוכה באופן אקראי לחלוטין. מפתיע אותי כל פעם מחדש שזה עובד ונשמע נהדר למרות שעדיין, אחרי המון שמיעות, אני מתקשה לזכור איזה שיר מגיע ומתי.
יש שם איזה קסם.

אוקי, אז האלבום הזה קנה אותי, ואחריו הגיע Garden Ruin  הנפלא והצנוע יותר וב-2008 יצא Carried To Dust  ששוב הפיל אותי והוכיח שלא רק שהם לא איבדו את זה, הם מרעננים בכל אלבום מחדש.

Man Made Lake

והנה מגיעה שנת 2009 וחברת נרנג'ה מכריזה על בגעתם לארץ ל-2 הופעות. אני נרגש בטירוף כמו מעריצה בת 6 וסוחף איתי עוד חבר שבכלל לא ידע במה מדובר (ואי אפשר לומר שהוא הצטער על כך).

עשיתי הכנות מראש, ראיתי הופעות ביוטיוב ואת ההופעה World Drifts In, התמכרתי לתופים של קונברטינו, לגיטרה הקלאסית של בארנס, לגיטרת הפדאל-סטיל של פול ניהאוס האדיר, שמרפחת שם מעל רוב השירים, ואלוהים (מי זה?) יודע כמה שאני חולה על פדאל סטיל. ידעתי שאני לא הולך להתאכזב.

כמובן שלומר שההופעה ההיא היתה טובה, יהיה להמעיט מאוד במה שהלך שם. היתה שם סוג אחר של אקסטזה מטורפת שלא נחה לרגע  ואלוהים (מי זה?) יודע כמה שאני שונא לרקוד, להזיז את הגוף, וללבוש חיוך מזויף. הוא יודע שאני מוצא את מקומי בעיקר כשיש מוזיקה מלנכולית/טקסית/מנסרת.

קאלקסיקו הצליחו באותה הופעה לגרום לי גם להתרגש מהמוזיקה וגם לשמוח ולרקוד, מאורע נדיר לחלוטין.

אני מוריד את הכובע בפניהם וחזור לראות אותם גם השנה ומתפלל שהם ינגנו שוב את Black Heart.

למה לא כתבתי על האלבום החדש Algiers שיצא לפני כמה חודשים?  עשו זאת כבר טובים לפני

לכתבה על האלבום החדש, מתוך עכבר העיר

לסיכום:

1. ללכת לשמוע את Giant Sand , והרבה!
2. אם אתם מכירים את קלקסיקו, והייתם בפעם הקודמת, אתם יודעים שלא כדאי לפספס את זה!
3. אם אתם מכירים ולא הייתם בפעם הקודמת, אתם יודעים שלא כדאי לפספס את זה!!
4.אם אתם לא מכירים ולא הייתם בפעם הקודמת, ממש כדאי שלא תפספסו את זה!!!

שיר אחרון לסיום Victor Jara's Hands

ונתראה בסוף המדבר                  לדף ההופעה בפייסבוק והזמנת כרטיסים

John Renbourn – The Black Balloon מסע בבלון שחור

השבוע פשפשתי בחנות תקליטים ירושלמית ומצאתי עותק של האלבום The Black Balloon  של  John Renbourn.

לראשונה שאני שומע את האלבום האהוב הזה כמו שצריך ולא דרך המחשב, אז החלטתי שהגיע הזמן לתת עליו כמה מילים.

בקצרה על John Renbourn ,מחלוצי הפולק הבריטי האקוסטי ונגן גיטרה שרק התפתח עם השנים עד לרמה של מלחין קלאסי.

רנבורן התחיל את דרכו באמצע שנות ה-60' בסצינת הפולק הלונדונית,בערך באותו הזמן שבו נגלה לעולם חברו הטוב, כותב השירים/גיבור הגיטרה Bert Jansch. השניים אף שיתפו פעולה באלבום שנקרא Bert and John. ב-1967 הקימו שניהם יחד עם הזמרת Jacqui MacShee, הקונטרה-באסיסט האגדי Danny Thompson והמתופף Terry Cox את להקת Pentangle שהיו חלוצים בזכות השילוב המיוחד בין פולק אקוסטי לחשמלי, נגיעות ג'אז, רוק, בלוז ואווירה של ימי הביניים. בזמן קיומה של הפנטנגל הוציאו גם רנבורן וגם יאנש מספר לא מבוטל של אלבומי סולו. בעוד שיאנש נשאר יותר בנישת כותב השירים, רנבורן לקח את המוזיקה שלו למקומות יותר קלאסיים עם השנים. (יאנש מגיע גם הוא ליצירה דומה באופי שלה באלבומו המופלא והאינסטרומנטלי Avocet  שיצא ב-1978. קישור לפוסט מעולה שכתב יאיר יונה על אותו אלבום)

The Black Balloon  שיצא ב-1979 הוא לא האלבום האינסטרומנטלי הראשון של רנבורן וגם לא האחרון, אבל הוא כן האלבום הכי טוב בקריירה של אותו אשף גיטרה. אפשר אפילו לומר שהוא ממש תמצות הקריירה של רנבורן על צדה הטוב ביותר.

קודם כל אין פה שירה, שזה כבר פלוס רציני כי עם כל הכבוד לרנבורן (ויש המון) הוא לא מהזמרים המוצלחים ביותר.

מה שכן נמצא כאן זו פסגה של שליטה בגיטרה אקוסטית, בהלחנה קלאסית, בעיבודים וברגש.

רנבורן יוצא למסע במרחבים הפתוחים בבריטניה של ימי הביניים, לריקודי עם אירים וחצרות של בני אצולה בין המאה ה-13 למאה ה-16. הצד הראשון באלבום מכיל 4 רצועות שהם עיבודים לקטעים בארוקיים מסורתיים וגם עיבוד אחד ליצירה של באך.

מצטרף אליו Tony Roberts נגן חליל הצד, שמלווה אותו בכמה רצועות, מה שרק מוסיף לכל היופי הצרוף הזה שהוא הלחין בקפידה.

הצד השני מכיל 2 קטעים מקוריים, האחרון שנושא את טייטל האלבום, הוא ללא ספק גם שיא האלבום.

The Black Balloon שמגיע כמעט ל-12 דקות, נפתח רק עם אקוסטית שנותנת את מלודיית הנושא, לאחר מכן מגיח חליל צד ולבסוף מצטרפת גיטרה חשמלית (שגם עליה רנבורן מפליא לנגן). כל כלי מקבל את המקום שלו עד שלבסוף, בהרמוניה אדירה מציפים שלושתם יחד את האוזן ביופי טהור ומזוקק.

אם הגעתם עד לפה ואתם לא חובבים של פולק בריטי, נגינת Fingerpicking היסטרית, מוזיקת בארוק, עלמות חן, ריקודים כפריים ושיטוט בטירות נטושות…….חבל מאוד, כי לשם מגיע המסע בתוך הבלון השחור.

The Mist Coverd Mountains Of Home -parts 1-3

Townes Van Zandt – Sunshine Boy

אלבום חדש לטאונס ואן זאנדט?

פחות או יותר.

לפני כמה ימים הגיח לאוויר העולם אוסף כפול המכיל 28 שירים של טרובדור הקאנטרי-פולק אשר הוקלטו בין 1971-1972.

אני לא אאריך כרגע במילים לגבי טאונס, רק אומר בקצרה שמבחינתי הוא אחד מכותבי השירים האמריקאים הגדולים ביותר אי פעם. כזה שלא יכול לעבור סתם ככה ליד האוזן.

בכל אופן

זוהי בשורה משמחת בעיקר עבור המעריצים שכבר חיים, נושמים ומכירים טאונס ואן זאנט.

למה?

בעיקר בגלל שהאוסף הזה מכיל שירים של טאונס שלא יצאו מעולם וגם לא מעט ביצועים שונים שמפיחים רוח חדשה בשירים מוכרים. ואין כמו לגלות מחדש שירים שכבר הכרת.

נכון לימים אלה נתתי תשומת לב רק לדיסק הראשון, אבל זה הספיק לי בשביל להיות בטוח שמדובר באלבום חובה לחובבי האיש והאגדה.

שימו לב ואוזן לשיר הזה שעל שמו נקרא האלבום, עם הגיטרות וואה וואה והפאז שלוקחות את טאונס למקום אחר מהעולם האקוסטי והמוכר.

Sunshine Boy

 

Bob Lind – Since There Were Circles

בקצרה על אותו אלבום אהוב ומקופח Since There Were Circles מאת הזמר האמריקאי הנודה לשמצה Bob Lind

הוא ראוי

      Loser הוא

הוא קאובוי

הוא זמר

.מה שהכי מחזיק ומושך אותי כשאני שומע את בוב לינד הוא הקול שלו

לינד הוא כותב שירים נפלא אבל הוא קודם כל זמר, ששר עם אוקיינוס של ביטחון והמון רגישות למילים שיוצאות לו מהפה

אם השם שלו במקרה מצלצל לכם מוכר זה כנראה בזכות הלהיט החביב Elusive Butterfly שיצא ב-66'  (שעל עיבוד המיתרים שבו אחראי המפיק/מעבד Jack Nitzsche  שעיבד בין השאר את אחד השירים היפים ביותר שנכתבו Expecting To Fly  של הבאפלו ספרינגפילד).

Since There Were Circles שיצא ב-71' הוא בעצם אלבומו הרביעי והאחרון והמועדף עלי.

בדומה להרבה אלבומים בעידן הרוק'נרול לינד כתב את אותו אלבום אחרי פרידה כואבת ובתקופה שבה אלכוהול וסמי הזיה היו חבריו הטובים ביותר

  יש תחושה שהוא שר מתוך איזו תהום עמוקה. גם אם האווירה הכללית של האלבום לא ממש כבדה, בקול שלו ובליריקה אפשר ממש לשמוע את זה, כמו למשל בשיר הנושא

 Since There Were Circles     

אני חושב שזה הקול שלו שמביא לאלבום הזה משהו אחר וזורק אותו מחוץ למגרש של שאר אלבומי הקאנטרי-פולק-רוק מאותה תקופה

העיבודים מדויקים ומוסיפים איזה מימד חלומי באווירה של שנות ה- …. נוסטלגיה למקום שאף פעם לא ביקרת בו.

I Found You

גיטרות אקוסטיות ופדאל סטיל לארוך כל האלבום כמיטב המסורת ואפילו מתארחים Daug Dillard אשף
הבאנג'ו ו Gene Clark  במפוחית , עובדה שעשויה להסביר את ההרגשה שהאלבום הזה מזכיר לי לעתים את White Light  שלו.

ומעל הכל…נשאר הקול

תשפטו בעצמכם