סיכום שנת 2013 , אלבומים שאהבתי מאוד, אלבומים שהייתי יכול ומוכן לאוהב יותר ממה שאהבתי, אלבומים שבשמיעה ראשונה נשמעו לי מיותרים ואחרי כמה האזנות אהבתי, אלבומים שאהבתי ואז פחות אהבתי, מוזיקאים שאהבתי שעזבו את האדמה ומיצג פוסט-טראומטי עם חמישה רקדנים, נייר צלופן, איבר נשי כרות, סקיני ג'ינס קפוא, והגרלה שבסופה אחד הקוראים יבין שהוא יותר מוצלח מאחד האמנים ברשימה בתחום חשוב מתחומי היום-יום
כמו כן, אחרי מחשבות קצרות במיוחד, החלטתי שאני מעדיף לכתוב כמה שפחות מילים. יהיו תמונות עם עטיפות האלבומים ושמותיהם, יהיו מספרים אבל האלבומים לא מדורגים בשום צורה, למעט עשרת האלבומים שיגיעו בסוף הרשימה, שהם בהחלט האלבומים ששמעתי הכי הרבה
אף אלבום לא יוכתר כ-אלבום השנה, אבל כן יצויינו 2 שירי השנה שלי וגם קופסאת השנה
בנוסף לכל, מתנצל מראש על חזרתם של מילים מסויימת כמו: פסיכדליה, פסיכדלי,נויז- פסיכדלי, ספייס-פסיכדלי, גאראג' פסיכדלי וכו
אוצר המילים שלי ואני, מוגבלים בהחלט
40. A Place To Bury Strangers – Strange Moon
.שהופיע גם הוא בסיכום השנתי Worship בשנה שעברה החבר'ה האלו הוציאו את אלבומם השלישי
Dead Moon האי.פי הזה (שיצא במיוחד ליום התקליט הבינלאומי) הוא מחווה ללהקת
והוא שומר על הקו של אלבומם הקודם, מתקפת נויז גיטרות מנסרת ואפלולית והשפעות פוסט-פאנק. איזה כיף לדחוף כל מיני שמות של ז'אנרים
Dead Moon Night
39. Jetman Jet Team – We Will Live The Space Age
במסורת השוגייז המלודי עפוף שכבות של סאונד, קולות ומסכי גיטרות של העת האחרונה. אלבום בכורה מצויין ללהקה הזו שיצאה מסיאטל. יש הרבה מקום להזיות, בתוך השירים ובין השירים
תודה לברי ברקו על התגלית
Albatross
38. MV & EE – Fuzzweed
הצמד המוזר ונחבא אל הכלים הזה , מאט ואלנטיין ואריקה אלדר, מקפידים להוציא לפחות אלבום או שניים בכל שנה. האלבום הזה הוא רק אחד מתוך שלושה במהלך 2013. שם האלבום מסגיר בבירור את המוזיקה. פאזזים חורכים לצד גיטרות מסוממות מרחפות, או הצד הספייסי פסיכדלי צמחוני של
Poor Boy Excursions האמריקנה בשילוב הקולות של השניים. שיא האלבום מגיע עם שיר הסיום
שמתחיל עם סלייד בלוז, עוצר בכאוס של נויז פסיכדלי ונגמר בבקתת מדיטציה במזרח
37. The Flaming Lips – The Terror
אני משתדל לעקוב באדיקות אחרי האלבומים של הליפס, אלבום האולפן הרשמי האחרון שלהם מ-2009 הוא יצירת מופת והדבר הכי מוצלח ומרתק שהם הוציאו בעשור הקודם. האלבום החדש שלהם דורש משהו שונה. הם לקחו את הקו הקרואטי-אלקטרוני של האלבום ההוא ויצקו משהו אחר, יותר בולע, מרחבים של סאונד פוסט אפוקליפטי שזועקים עוד מעטיפת האלבום, ומלודיות די פופיות שבכל זאת מצריכים מהמאזין לא מעט סבלנות. לא בכל שמיעה הצלחתי לצלוח אותו עד הסוף. בפעמים שזה כן קרה , זה השתלם ביותר. הליפס הפכו להיות מאסטרים של סאונד, לרוב זה לא קונה אותי, במיוחד בזמנים שכאלה, שהמון אמנים מתחבאים מאחורי הסאונד ולא משאירים מקום לשירים, לא בטוח שזה המקרה באלבום הזה
Bee Free, A Way
36. David Bowie – The Next Day
דייויד בואי מתכתב עם העבר, עם עצמו בהווה, ותמיד יש סימנים למשהו לא נודע מהעתיד. האמן שתמיד הצטייר כיישות שהגיעה ממקום אחר, לא כל כך אנושי, מגיח פה דווקא בצורה הכי חשופה ואישית שלו מזה המון שנים. ההפקה לא מכבידה ונותנת לו מקום. בחזרה לשירים מבוססי גיטרות-באס-תופים. הלחנים שאף אחד לא כותב, והגשה ששמורה רק לו
(You Will) Set The World On Fire
35. Nick Cave & The Bad Seeds – Push The Sky Away
אני לא נמנה עם מערציו האדוקים של קייב, אלה שיקריבו את עצמם למענו, ובלי שום סיבה מספיק מוצדקת.
בכל זאת אני מנסה לעקוב אחריו בשנים האחרונות והשירים באלבומוה חדש, אחד אחד, מפילים אותי לתהום החשוכה של האישיות של קייב. מאסטר אמיתי של שירה מלנכולית וקול שבא לך להסתתר מתחת לשמיכה ולהקשיב לו פעם אחרי פעם
בעיניי השירים החזקים הם שיר הפתיחה ושיר הסיום, מה שמחזיק אותי לשמוע אותו עד הסוף, גם כשחלק מהשירים נוטים קצת לייגע
Push The Sky Away
34. Robyn Hitchcock – Love From London
לחצו כאן ותגיעו לפוסט על האלבום
33. Day Ravies – Tussle
סולן ומנהיג להקת הקינקס Ray Davies משחק המילים הדי פשוט/טיפשי על שמו של , Day Ravies
.הוא זה שסיקרן אותי במיוחד וככה הגעתי לשמוע את אלבום הבכורה של חבורת אוסטרלים זו
בבנאדקמפ שלהם, בתחתית הדף, מצויינים הז'אנרים הבאים: דריפ-פופ, נויז-פופ, ג'אנגל-פופ ושוגייז
יש אינסוף להקות שמשלבים את האיזורים המוזיקלים האלו אבל הם תפסו אותי במיוחד ולא רק בזכות השם
( The Clean אם אהבתם אותם תבדקו גם את להקת )
Reality School
32. Howe Gelb – Dust Bowl
ואחד משליחי הקאנטרי האלטרנטיבי המצודקים ביותר Giant Sand מר. גלב היקר, מנהיג להקת
שמחזיק גם בקריירת סולו מכובדת, הוציא השנה 2 אלבומים. זה הראשון מבין השניים, שיצא בלייבל קטן ובהפקה בייתית מאובקת ועירומה. אלבום של שירים גולמיים. עם אקוסטית. עם פסנתר. ורעשי רקע שלא טרחו לנקות. והקול החלוד של גלב. זה פשוט וטוב ומרגיש בבית
Dust Bowl
31. Low – The Invisible Way
השיר הפותח את האלבום היה שיר השנה שלי עד שהגיע שיר אחר שגנב את מקומו ואילץ אותי לבחור ב-2 שירים.
'אני מכתיר אותו כ 'שיר החצי הראשון של השנה
Plastic Cup
30. Bardo Pond – Rise Above It All
בארדו פונד באלבום הזה (שיצא במיוחד לכבוד יום התקליט) הקליטו מחוות ל-2 ליצרות של אחרים
שנלקח למחוזות כבדים יותר ואיטיים יותר, עם פידבקים רוצחים וחליל צד, Funkadelic האלמותי של Maggot Brain ,הקטע הראשון
שהולך לכיוון ספייס רוק פסיכדלי Pharoah Sanders של The Creator Has A Master Plan הקטע השני
לאוהבי חורבן
29. Causa Sui – Euporie Tide
.Summer Sessions את החבורה הדנית הזו הכרתי בעקבות טרילוגיית אלבומי אסיד רוק מג'ומג'מים בשם
באלבום החדש, שגם הוא כולו אינסטרומנטלי, הם תחמו גבולות יותר ברורים ונסחפו פחות לאיזור הג'אמים
עוד מהז'אנר הלא נגמר של הכל מהכל, ספייס-קראוא-סטונר-פסיכדלי
Homage
28. Roy Harper – Man & Myth
רגשות חצויים עם האלבום החדש (13 שנים מאז האחרון) של גיבור הפולק האנגלי הכה אהוב עלי
.שלושה שירים מתוכו פשוט לא הצלחתי לאהוב, לא משנה כמה ניסיתי. הם גם השירים בהם יש להקה, באס תופים וגיטרות חשמליות לא מחמיאות במיוחד
על ההפקה אמון ג'ונתן ווילסון (אולי צריך לפנות אצבע מאשימה כלפיו). מצד שני, בארבעת השירים הנותרים בהם שר הארפר רק עם האקוסטית עטוף בתזמורים קלים, שם נמצא כוחו האמיתי והוא מפיל ופוגע בי בלי שום מאמץ. הארפר כותב שירים דגול
ובכל זאת יצא אלבום לא מושלם, שעדיין ראוי להימצא ברשימה הזו
January Man איך אפשר לעמוד בפניו כשהוא זועק שורות שכאלה בשיר
"I lost control of my emotions, in the oceans of your eyes
Say things i didn't mean to, but of course i did"
27. White Hills – So You Are…So You'll Be
White Hills סטונר-ספייס-פסיכדלי רצחני מאת
ואולי גם האלבום הכי שלם שהם הוציאו
In Your Room
26. Scout Niblett – It's Up To Emma
גברת ניבלט באלבום שמי שלא הצליח להתחבר אליה קודם אולי יחווה תיקון, ומי שאהב את האי נעימות הזו
שמורגשת באלבומים הקודמים שלה, אולי יחשוב שזה קצת יותר מדי נגיש
לטעמי זה יופי של אלבום, מהגיטרות הפשוטות ועד לטקסטים הטעונים
והוקל שלה, שזועם ועדיין שומר על איפוק
Can't Fool Me Now
25. Fuzz – Fuzz
הוא אחד הבחורים שאני יותר מחבב בשנים האחרונות Ty Segall
באופן די עקבי הוא דואג להוציא כל שנה לפחות אלבום או פרוייקט אחד
השנה הוציא גם אלבום סולו בנוסף להרכב צד הזה, שאולי לא ישאר כזה צדדי, ימים יגידו
הפעם הוא תופס את כיסא המתופף (ועושה את זה מצויין) בנוסף לעוד באסיסט וגיטריסט שכבר מופיעים/מקליטים איתו כמה שנים
באיזשהו מקום קצת חבל שהוא לא נשאר אוחז בגיטרה, כי יש הרגשה שהגיטריסט הנוכחי לא מספיק דפוק כמוהו
כבר המציאו אי אז Blue Cheer ו Black Sabbath על טהרת הפאז וריפים ש
אלבום כיף שמנוון את המוח כמו שצריך ועטיפה מפתיעה בכיעורה
Loose Sutures
24. Barn Owl – V
אלבום חמישי לצמד התנשמת, שיוט אפלולי, מסוייט ולפרקים גם נעים באוקיינוס שהוא עטיפת האלבום
הם מצליחים לייצר חוויות מוזיקליות רגשיות שונות מקטע לקטע ועדיין להעביר תחושת זמן אחת
שילוב בין גיטרות בשלל צורות וצבעים לצלילים מסונתזים
Pacific Isolation
23. The Black Angels – Indigo Meadow
.אלבום רביעי לחבורת הגאראג'-פסיכדלי המונוטוני שהגיעו לכאן בתחילת דצמבר 2013 בבארבי ונתנו הופעה מצויינת ומהפנטת
מודה בשמיעות הראשונות קצת התאכזבתי מהכיוון שהם תפסו באלבום הנוכחי, הוא היה נשמע לי יותר מתקשר ומלודי
.אבל בסופו של דבר השירים התחילו להתגלות ונורא שמחתי על המעבר שהם עשו ויצאו מהתבניות החוזרות והמוכרות של עצמם
להיטי פסיכדליה
הבלאק אנג'לס מגיעים לבארבי – פוסט
22. Popstrangers – Antipodes
בתוך תוכי חכיתי לאלבום שכזה כבר הרבה זמן
Sonic Youth / Pixies פופסטריינג'רס הניו-זלנדים עושים רוק גיטרות שנשמע מושפע מחברים טובים כמו
הגיטרות חלודות וחדות, השירה מרחפת והלחנים לא יושבים במקום הנוח שלהם ומביאים משהו אחר
שמתפקד כלהיט אינדי-משהו (שמצליח בכל זאת להתחבב), האלבום הזה מושלם Heaven להוציא את
תודה לאסף רחמני מהלייבל האהוב ק.מ.ע
In Some Ways
21. King Khan & The Shrines – Idle No More
קינג חאן המופרע מתגלה כגורו כריזמטי (ואולי תמיד היה כזה ולא שמתי לב) של סול מתובל ברוקנרול
השירה שלו נוטפת כמויות של גרוב וקשה לעמוד בפניו. בנוסף יש לו את להקת
שבאמתחתם חטיבת כלי נשיפה+גיטרה-באס-תופים The Shrines
ועומדים לצידו שווה בשווה בכוחות שעושים את האלבום הזה
.וגם כמה בלדות סול עגמומיות כמיטב המסורת, שמוציאים אותו גם על הצד המרגש
כיף לחזור לאלבום הזה
Luckiest Man
20. Brokeback – Brokeback and the Black Rock
Douglas McCombs שהתגלו אלי ממש לאחרונה, הם הרכב צד של Brokeback
(שלא אהובים עלי במיוחד) Tortoise ממייסדי להקת הפוסט-רוק
לרגעים זה נשמע כמו אלבום שניל יאנג והקרייזי הורס לא הקליטו (למרות שאין בו שירה בכלל) וברגעים אחרים
כמו פוסט-רוק-דרומי כשהחיבור היפהפה של 2 הגיטרות, כל אחת והצבע שלה, מוביל לכל אורכו
הדבר המופלא הזה הגיע אלי ממש לקראת סוף השנה והתודה מגיעה לאורן א. בורלא מהאוזן השלישית ת"א
Will Be Arriving
19. Townes Van Zandt – Sunshine Boy
ביצועים חדשים לשירים מוכרים (28 כאלה) וגם כאלה שלא הופיעו באף אלבום. אחד טאונז ואן זנדט
ולפוסט הקצר על האוסף המרגש הזה
18. Keiji Haino /Jim O'Rourke/ Oren Ambarchi –
Now While It's Still Warm Let Us Pour in All the Mystery
שיתוף פעולה בין שלושת המוזיקאים המוכשרים האלה, שכל אחד מהם בנפרד הוא בית חרושת למוזיקה נסיונית
זה אמנם לא האלבום הראשון שהם מקליטים ביחד, אבל זה האלבום הכניסה שלי ליצירה שלהם
מנימליזם – יש
שירה ביפנית – יש
אמפרוביזציות על שקט וחליל – יש
קטעים ארוכים של באס-תופים וגיטרות נויז פסיכוטיות וחורכות – יש
? מין אנאלי עם בעלי חיים – אין
תודה רבה למשה לוי
A New Radiance Springing Forth From Inside The Light
17. Alex Chilton – Electricity By Candlelight , NYC 2/13/97
וגיבור רוקנרול, הגיע להופעה עם להקתו בניו-יורק Big Star אלכס צ'ילטון, סולנה האגדי של
החשמל נפל ובמועדון הציעו להחזיר את דמי הכרטיסים ללקוחות. צ'ילטון מחליט להשאיל גיטרה אקוסטית ולהופיע על רצפת המועדון, כשהוא מואר אך ורק ע"י נרות
ברשותו של אחד המעריצים היה מכשר הקלטה, וכך העולם זכה לשמוע את ההופעה האינטימית והאנושית הזו
שבה צ'ילטון מנגן שירים מקריירת הסולו שלו לצד לא מעט שירי קאנטרי, פולק ורונקרול שהשפיעו עליו
הכי חשוף וקרוב שאפשר לקבל, מאחד המוזיקאים האהובים עלי אי פעם
Footprints In The Snow
16. Farthest South – Omens & Talismans
להקת 'הדרום הרחוק ביותר' (ברי ברקו, יאיר יונה ויאיר עציוני) פועלים בערך שנתיים. השנה הם הספיקו להוציא את
Omens & Talismans
אלבום בכורה שהוא גם שיתוף פעולה מלא עם המוזיקאי/סקסופוניסט אלברט בגר ובנוסף גם אלבום שני, שונה ומעולה לא פחות מקודמו בשם
שיצא ממש לקראת סוף השנה Spheres & Constellations
.האלבום מוליך את המאזין באיזורים של פרי-ג'אז, קראוט-רוק, אלקטרוניקה, סינת'ים אנאלוגים, רקעים מונוטונים של גיטרות ובאסים מעורפלים
מסע מנוכר מלא במהמורות בין קירות בניינים למרחבים שוממים
ואם לא תפסתם אותם בהופעה חיה, יותר ממולץ לעשות את זה, הנה פוסט אורח עם כמה מילים
15. Yo La Tengo – Fade
אני לא חושב בהגיון כשמדובר בלהקה הזו. הם פשוט לא יודעים לפספס מבחינתי. הרגעים החזקים של האלבום הם בשירים הקטנים, האינטימיים מלנכוליים. תבואו כל יום
Cornelia and Jane
14. Bardo Pond – Peace On Venus
אלו הם בארדו פונד, שכבר הזוכרו בתחילת הפוסט עם אלבום אחר וחזרו עם אלבום מלא נוסף לקראת סוף השנה
,מלכי הסטונר-רוק-פסיכדלי המחורע והאכזרי באלבום מוצף בנהרות גועשים של גיטרות חולות
ו- 5 שירים ארוכים איטיים וכבדים Isobel Sollenberger הקול המהפנט והלא מובן של
Fir
13. Alex Calder – Time
אי.פי בכורה קצר (7 שירים) לבחור הקנדי בשם אלכס קלדר, שבשמיעה ראשונה ושנייה קשה להתעלם מהדמיון ל
Mac Demarco
.(שהאלבום המושלם שלו משנה שעברה לא נכנס לסיכום כי גילית אותו רק השנה, זו הזדמנות להזכיר גם אותו)
.קלדר ודימארקו, מסתבר, ניגנו באותו להקה לפני קריירת הסולו שלהם, כך שזה מובן מאיפה מהגיע הדמיון בסאונד, בעיקר בגיטרות
.השירים קצרים ומדוייקים, בנויים מריפים ממכרים עם הרבה ריוורב ותחושה שנכנסת לחדר הלא נכון בדיוק בזמן שמישהו אכל טריפ
המנונים קליטים עם שריטה קשה
Fatal Delay
12. Nikki Sudden – The Boy From Nowhere Who Fell Out Of The Sky
.מבחינתי הקופסא הטובה של השנה היא האנתולוגיה הזו של ניקי סאדן, שמכילה 6 דיסקים + וחוברת של 32 דפים מושקעים על גיבור הרוקנרול
Swell Maps יותר מחצי מהשירים שמופיעים בקופסא מעולם לא יצאו בשום מקום והיא כוללת חומרים של
הלהקה הראשונה של סאדן, שירים אקוסטיים וחשמליים מקריירת הסולו שלו, הקלטות רדיו, הופעות חיות, שיתופי פעולה בין היתר עם
The Jacobites ושירים של הלהקה המרכזית שלו Rowland S. Howard ו Dave Kusworth
אני מניח שהקופסא היא חומר הכרחי למעריצים, אבל גם דרך טובה ומקיפה להכיר את רוב פועלו של סאדן
תודה למוטי כהן, מהאוזן השלישית חיפה
Hello Wolf
11. Momus – Bambi
האדם/יצור העומד מאחורי הכינוי Nick Currie
.מהדמויות המושונות והיותר מעניינות בעולם המוזיקה, שפועל כבר למעלה מ-3 עשורים , Momus
.האמת היא שאני מכיר בעיקר את אלבומיו הראשונים מתחילת ה-80', ולא ממש עקבתי אחריו בשנים האחרונות. האלבום הזה הגיע אלי די בהפתעה
מאוד יכול להיות שלא כדאי לקפוץ ראש לאלבום הזה (במידה וטרם נחשפתם ליצירה של מומוס) , מצד שני , זה באמת אחד הדברים הכי טובים ששמעתי השנה ועלול להיות שווה את הסיכון
אני לא יודע איך בכלל להתחיל לדבר היצירה הז שהיא כבדה והזויה גם מבחינת ליריקה וגם בסאונד הלו-פיי העמום
חלק מהשירים מזכירים מאוד את התקופה המאוחרת של טום ווייטס וחלקם לא מזכירים לי שום דבר אחר
Bambi
10. Date Palms – The Dusted Sessions
.שהתחילו כצמד ובאלבום החדש התחברו ללהקה רחבה ועשירה בכלים ויצירתיות Date Palms אלבום שלישי ל
טריפ מדברי פסיכדלי אינסטרומנטלי אמביינטי מנימליסטי עם אלמנטים של מוזיקה מהמזרח, בנוי משכבות של כלים חיים. סינת'ים אנאלוגיים, גיטרות
וכינור חשמלי שמוליכים את המנטרות הקטנות לאורך האלבום, חליל, גיטרות סלייד ובנוסף, אחד הכלים המורגשים באלבום שיוצר דרונים מהמזרח הוא
Tanpura ה
.כלי מיתר שידע לא מעט גלגולים ומשוייך לתרבות האינדיאנית וההודית, קרוב בסאונד ובצורה שלו לסיטאר
הקטעים באלבום הם איטיים ומתפתלים למקומות ממש מדיטיביים ומיסטיים. הלהקה לא נופלת לרגע לתבניות הלעוסות של הפוסט-רוק ויוצרת שילוב מרגש בין הכלים ובין הזמן
Yuba Reprise
9. Kurt Vile – Wakin' On A Pretty Daze
Smoke Ring For My Halo את קורט ווייל הכרתי לפני כשנתיים כשהוציא את אלבומו הרביעי המעולה
השנה, עם לא מעט ציפיות, הגיע אלבום ההמשך, שלא מביא בשורה חדשה אבל מה זה חשוב. ווייל כותב שירים ממכרים ומספר סיפורים, עוד קצת מהפולק-רוק העייף (ראו ערך שיר הפתיחה), מהליינים הממכרים של הגיטרה, (ראו ערך השיר שמצורף) ושירי אמריקנה ארוכים בשילוב של מכונות תופים
KV Crimes
8. Maston – Shadows
יכלתי בקלות לחשוב שפראנק מאסטון הוא איזה מלחין פסקולים משובח מה-70' או מפיק גאון מה-60' אבל אותו בחור הוא מולטי-אינסטרומנטליס
שהתחיל להקליט ממש בתחילת העשור הנוכחי. לאלבום המופלא הזה (השני במספר) הגעתי דרך הלייבל המשובח
Trouble In Mind
הוא נע בין שירי פופ פסיכדלי קצרים בניחוח 60', פופ בארוקי עטור הרמוניות וריוורב על השירה, לבין קטעים אינסטרומנטליים שעלולים להזכיר את העבודות של אניו מוריקונה משנות ה-70' ותחושה כללית שהאלבום הזה הוא בכלל פסקול שלם לסרט איטלקי שלא צולם מעולם
Messages
7. James Blackshaw and Lubomyr Melnyk – The Watchers
James Blackshaw שיתוף פעולה ראשון ודי נדיר ביופיו בין הגיטריסט והיוצר
שהעבודות שלו נעות בין הפולק האינסטרומנטלי ליצירות
Lubomyr Melnyk מופשטות לבין הפסנתרן והמלחין הקלאסי מודרני החלוצי
שיוצר כבר למעלה מ-4 עשורים (היי, הוא ממוצע אוקראיני, שלא תגידו שלא אמרתי) . מלניק ידוע גם כפסנתרן המהיר בעולם ומפתח טכניקת נגינה בשם
Continuous Music
מעבר לכך אין לי מספיק ידע על הקריירה המוזיקלית של מלניק, אם כי שמעתי את אלבום הסולו האחרון שלו שיצא גם הוא השנה, והוא לא פחות מופלא מהאלבום הזה
החיבור בין 2 היוצרים באלבום הזה מרגיש די טבעי, אני לא יודע מה היו נסיבות היכרותם, אבל הבנתי שהם כמעט ולא ניגנו יחדיו לפני סשן ההקלטות של האלבום
יש פה 4 קטעים שנעים בין 8-13 דקות, רק פסתנר וגיטרה שמשתלבים זה עם זה ויוצרים מרקמים מנימליסטים אווריריים, מידי פעם אפילו נעלמים ושוב חוזרים או מתחברים למקשה אחת. לא ברור לי אם הקטעים באלבום כתובים או מאולתרים, אם כי יש מהלכים שנשמעים שאולי נכתבו מראש
בהרגשה שלי הם יצר של רגע, ובכל שמיעה מחדש מקבלים צורה קצת אחרת
Venant
תודה לגלי גונן היקרה שהזכירה לי על האלבום הזה, ובמקרה גם יש לה בלוג מעולה שכדאי לבדוק
Growing Backwards
6. Bill Callahan – Dream River
מוציא השנה את אלבום הסולו הרביעי ושומר (Smog ביל קאלהן (שהקליט במשך יותר מ-2 עשורים תחת השם
על קצב עקבי של אלבום ב-שנתיים. מה שמפתיע עוד יותר,העובדה שהוא מצליח לשמור על רמה די אחידה בלי חומר חלש או מיותר
Low באלבום הזה מופיע 'שיר החצי השני של השנה' שגנב את המקום של
יצירת מופת מלנכולית, מהעטיפה המרהיבה ועד לעיבודים המדוייקים, הקול המצמרר והטקסטים האנושיים של קאלהן
Ride My Arrow
" I don’t ever want to die
Do you know this arrow when it arches high
To meet the eagle in the sky?
The eagle flies using the river as a map
A small animal in its clasp
Alive and enjoying the ride
Is life a ride to ride?
Or a story to shape and confide?
Or chaos neatly denied? "
5. My Bloody Valentine – MBV
Loveless אלבום חדש למיי בלאדי וולנטיין, 22 שנים מאז אלבומם המיתולוגי והאחרון
.העולם זועק, אתר האינטרנט של הלהקה קורס ועוד באותו לילה בו הם החליטו לשחרר את האלבום לאוויר העולם, במפתיע וללא כל התראה מקדימה
הבלאדי וולנטיין ביישות המחודשת שלהם שמרו באופן מדהים על הצליל הייחודי, המהפכני שמיד מזוהה איתם ובכל זאת לקחו אותו למקום אחר לחלוטין. המוזיקה נשמעת בדיוק כמו העטיפה והעטיפה נראית בדיוק כמו המוזיקה. הצבע המעורפל, מופשט ומנוכר של הסאונד, הלחנים והמלודיות המשונות פרי מוחו הייחודי של קווין שילדס
אני אף פעם לא לגמרי בטוח כשמדובר בלהקה הזו, מה בא קודם, הלחנים או הסאונד, ומי משרת את מי
Who Sees You
4. John Parish – Screenplay
ג'ון פאריש הוא אחד המוחות הכי מעניינים ומוכשרים שפועלים בשנים האחרונות, בין אם זה מאחורי הקלעים כמפיק-על עם אינספור אמנים, בשיתופי
P.J. Harvey הפעולה המלאים שלו עם
ואלבומי הסולו הנחבאים אל הכלים
לאיש הזה יש גישה וחותם ייחודי שמורגשים בכמעט כל אלבום שהוא הפיק ואפילו בנגינת גיטרה שלו, שהיא מעוררת השראה
האלבום החדש שלו הוא בעצם אסופה של קטעים מתוך פסקולים לסרטים אירופאיים עליהם עבד בשנים האחרונות ,והוא מתפקד ממש כיצירה מגוונות ושלמה מאוד. כל הקטעים אינסטרומנטליים , כשמדי פעם מופיעות רצועות של מונולוגים/דיאלוגים קצרים מתוך הסרטים ואפילו מסתתר לו שיר אחד לקראת סוף האלבום בשם
A Glass Of Wine
שיוט לילי על הכביש המהיר…אורות מעומעמים…ותסריט, לא ידוע מראש
LBS / End Titles
3. The Fat White Family – Champagne Holocaust
Auto Neutron תפסה את עיניי עטיפת האלבום המצויינת, והשם שלו שנורא הצחיק אותי. אח"כ הגיע השיר הראשון
וזה הספיק כדי שאטחן לאלבום הזה את הצורה. כבר באותו לילה הזמנתי את התקליט מהבאנדקאמפ של הלהקה. התקליט אגב, נמצא אצל נהג מונית שחי באיזור רמלה-לוד ואני מקווה שהסיבה שהוא לא טרח להתקשר לכתובת שעל החבילה היא בגלל שהוא חולה על גאראג'-רוקנרול מטונף, פסיכדליה ואמריקנה עם בדיחות מפגרות, מערבוני ספגטי וקטפן ביפהארט, כי זה בערך מה שמציאים חברי הלהקה הלונדונית באלבום הבכורה שלהם
תודה לדוד שפיר, מהבלוג
( כדאי מאוד להכיר ולהציץ בסיכום השנה המשובח שלו) ,Undistracted Listening
לאלבום המלא
2. White Fence – Cyclops Reap
Tim Persley
.גיבור הגאראג' פסיכדלי שלי בשנים האחרונות, שלא מפספס ומוציא אלבום (לפחות אחד) כל שנה מאז החל לפעול
האלבום החדש שלו הוא מרגעי הרוקנרול הכי טובים ששמעתי השנה, למי שאוהב את זה פסיכוטי ומלא גיטרות דפוקות, פאזים רוצחים ותמצית אסיד
Pink Gorilla
Jacco Gardner ו White Fence לפוסט על האלבומים של
1. Jacco Gardner – Cabinet Of Curiosities
אלבום הבכורה של ג'קו גארדנר הוא בהחלט זה ששמעתי הכי הרבה פעמים השנה. כזה שכל השירים בו מושלמים עד כדי כך
.שהוא יכל אפילו לקחת את כל ההפקה ברוח ה-60' ולשים אותה בצד
Billy Nicholls כתיבת השירים ממש מה שעושה את האלבום הזה. קצת סיד בארט בהגשה, פוגש את האלבום של
בהפקה של בריאן ווילסון
Harpsichord או פופ בארוק פסיכדלי, הרמוניות חולמניות, צלילים של אורגנים ישנים ו
באלבום שכל שיר בו יותר מוצלח מקודמו
The One Eyed King
עד כאן סיכום שנת 2013
למי שפספס או מעוניין להיזכר, הנה סיכום שנת 2012 בבלוג
דבר אחרון
ביחד עם כל הטוב והעושר המוזיקיל הזה, הלכו השנה לעולמם לא מעט מוזיקאים ואמנים שהיו יקרים וחשובים לי מאוד
זו פרדה אישית וקטנה שלי מכל אחד מהם
היו שלום ותודה על הכל
J.J. Cale – Sensitive Kind
Kevin Ayers – All This Crazy Gift Of Time
Lou Reed – The Bed
Mick Farren – Metamorphosis Explosion
T-Model Ford – I'm Insane
James Gandolfini – Tony Like Napoleon
Dick Dodd – Medication
גבריאל בלחסן – כל הסודות שלי נשרפים בשמש
אריק איינשטיין – אסור לוותר
שמוליק קראוס – מי אנחנו
R.I.P
Ten To Butter Blood Voodoo 