Bert Jansch – Passed Away Blues

.בדיוק היום לפני שנתיים נפטר ברט יאנש, בגיל 67, אחראי שנאבק לא מעט עם סרטן בריאות
פחות משנה לאחר שהלך לעולמו, נפטרה אישתו השנייה (שחי עמה את רוב ימיו) לורן אורבך. כנראה שצער רב וגעגועים יכולים להיות קטלניים לא פחות מסרטן

אני זוכר כמה צער חשתי כשהמוזיקאי והאדם האדיר הזה עזב את האדמה. היו לי עוד תקוות שאזכה לראות אותו מופיע. היו שמועות שניסו להביא אותו לארץ. בשנה שלפני פטירתו עוד הספיק לטור את ארה"ב עם ניל יאנג, בסיבוב הופעות אקוסטי. הזדמנות טובה לקהל האמריקאי להכיר את אחת מהדמויות הכי חשובות בעולם המוזיקה של המאה ה-20, ומגדולי הפולק הבריטי בפרט.

הראש שלי לא חשב בהגיון, הייתי מוכן להזמין כרטיס טיסה לארה"ב לשבוע, לראות את שני הגיבורים האלה ביחד, ולחזור. בסופו של דבר לא היה לי כסף אפילו לטיסה ושהייה של יומיים. זה לא קרה. ברט יאנש לא הגיע לארץ. לא זכיתי לראות אותו מופיע
האיש הזה הולך איתי מגיל די צעיר. לכל מקום. בכל זמן נתון אוכל לשים אלבום שלו ולהירגע. להיכנס לסיפורי מסע במרחבים פסטורליים או בערבות העצב, לצלול לים של מאות שירים, לפריטות האקוסטיות שאין כמותם בשום מקום.

אחד הדברים שלא מפסיקים להדהים אותי כל פעם מחדש במוזיקה של יאנש, שיש (ברוב שיריו) 2 יקומים מקבילים זה לזה. בין העולם של הגיטרה והמבנה של השיר לבין המלודיה של השיר. בהמון משיריו של יאנש, אם אנסה לפרק את השיר, בסופו של דבר יתגלו להם כמה אקורדים, פשוטים יותר או פחות, זה לה העניין. רק שיאנש, הוא לא עובד לפי מבנה של אקורדים לא במחשבה ולא בנגינה. לתפקידי הגיטרה שלו יש חיים משל עצמם, הידיים שלו מסתובבות על צוואר הגיטרה ומתהלכות בין מלודיות, כאילו היו ביקום שונה, ובאותה הזמן, האיש הזה מצליח לשיר מלודיה שמתפתלת בצורה כל כך שונה מהגיטרה. מקווה שהצלחתי להסביר את זה במילים. את הגאונות הזו.
. מתוך האלבום בלוז יום הולדת Wishing Well במידה ולא…עצרו רגע לשמוע את

"Birthday Blues"
היה האלבום הראשון שקניתי של יאנש, אליו הגעתי דרך ניק דרייק. הייתה תקופה שהיה מהופנט מהשירים של ניק דרייק, ורק רציתי עוד. מצאתי דיסק של הקלטות ביתיות שלו. קניתי אותו בלי לשמוע.

Tanworth In Arden -1967\68

 בעצם האלבום הזה היווה את הכניסה הראשונה והמשמעותית שלי לתוך עולם הפולק הבריטי, בו אני מאוהב עד היום, וזה לא יגמר לעולם.
אותו אלבום עם סאונד מחוספס, נותן מבט עגמומי על ההשפעות של דרייק ומאפשר להבין איך הגיע לאופן שבו הוא מנגן ולמקומות שהעסיקו אותו ביצירה האישית שלו.
מלבד ביצוע מצמרר ל
Summertime
היו שם עוד כמה שירים שאהבתי במיוחד
,של יאנש Courting Blues ו Strolling Down The Highway
.של ג'קסון ס. פראנק Milk and Honey ו Blues Run The Game
.זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על 2 האמנים האלה
המסע לחנות הדיסקים הקרובה לא איחר לבוא. קניתי את בלוז יום הולדת. היו שם כמה דיסקים של יאנש, אבל משהו בעטיפה הספציפית הזו משך אותי. הבחור שמחזיק גור כלבים והצבעים של הלבן. יש לי עד היום משהו לא מסובר עם צבע לבן בעטיפות אלבומים. למשל האלבום לייב של זאפה מ-71'
Mothers

הייתי שומע את בלוז יום הולדת המון ונשאבתי למבטא הסקוטי הכבד, הפריטות בגיטרה, המלודיות המשונות שמצד אחד הם מאוד בלוזיות ומצד שני הם שירי עם מימי הביניים. זה הרס אותי. סחף אותי למקומות שלא הכרתי. שונים מאוד מהאמריקנה של ניל יאנג, או מהגיטרות של הנדריקס שהייתי כל כך רגיל אליהן.

במשך השנים התווספו עוד ועוד אלבומים של יאנש והייתי יושב וחוקר וקורא עליו בלי סוף. יותר מאוחר, בעקבות המלצה של יאיר יונה ב"שרת העיוור" על אלבומי אסיד-פולק, הגעתי להכיר את האלבום שלו
L.A Turnaround
ההמלצה על האלבום הזה והאזכור שהוא לא יצא מעולם על דיסק, לא הפסיקו להטריד אותי. הייתי חייו לשמוע אותו. מצאתי הורדה שלו באינטרנט מ-ויניל. זה היה משהו בתור התחלה. כל כך יפה. הייתי חייב להשיג אותו בתקליט. הבעיה הייתה, שהאלבום לא היה ממש זמין באי.ביי. פעם בכמה חודשים מישהו העלה אותו. הייתי נכנס כל שבוע לבדוק אם הוא שם. אחרי יותר מחצי שנה הוא הופיע. נלחמתי עליו במכירה פומבית. ברגע האחרון ניצחתי. התקליט הראשון שקניתי באינטרנט. שילמתי עליו 300 שח. בדיוק עברתי לת"א, ולא היה לי ממש כסף לשכ"ד. אבל זה לא שינה דבר. הייתי חייב לשים עליו את היד.

באותה שנה, 2009, אחרי יותר מ-30 שנה שלא היה זמין ולא ראה שום הוצאה מחודשת. החליט  להוציא אותו מחדש, גם בדיסק וגם על ויניל drag city  הלייבל

בגרסת הדיסק המחודשת יש קובץ וידאו, תיעוד של 15 או 20 דקות מתוך הבקתה בה הוקלט אותו אלבום נדיר ביופיו, באל.איי…פעם ראשונה שיאנש הקליט מחוץ לגבולות בריטניה. ביחד עם נגן הפדאל סטיל רד רודס, מייקל נסמית' , סולן המונקיז, שהפיק את האלבום, בנות הזוג של הנגנים וחברים קרובים.

לא בטוח מה אני רוצה לומר בפוסט הזה. היה לי דחף להקיז זיכרונות ומחשבות על אותו אמן שאני כה אוהב וקשור אליו. אם מישהו במקרה לא מכיר, או  רק שמע את השם ולא מצא זמן לשמוע, אולי זו הזדמנות טובה.

האיש הזה הוא מבחינתי המהות של מוזיקת הפולק, הוא תופס אותה בכל הצורות שרק אפשר לדמיין. משורר וגיטריסט פורץ דרך. כותב שירים ומלחין קלאסי. מוזיקאי עילאי וצנוע

John Renbourn – The Black Balloon מסע בבלון שחור

השבוע פשפשתי בחנות תקליטים ירושלמית ומצאתי עותק של האלבום The Black Balloon  של  John Renbourn.

לראשונה שאני שומע את האלבום האהוב הזה כמו שצריך ולא דרך המחשב, אז החלטתי שהגיע הזמן לתת עליו כמה מילים.

בקצרה על John Renbourn ,מחלוצי הפולק הבריטי האקוסטי ונגן גיטרה שרק התפתח עם השנים עד לרמה של מלחין קלאסי.

רנבורן התחיל את דרכו באמצע שנות ה-60' בסצינת הפולק הלונדונית,בערך באותו הזמן שבו נגלה לעולם חברו הטוב, כותב השירים/גיבור הגיטרה Bert Jansch. השניים אף שיתפו פעולה באלבום שנקרא Bert and John. ב-1967 הקימו שניהם יחד עם הזמרת Jacqui MacShee, הקונטרה-באסיסט האגדי Danny Thompson והמתופף Terry Cox את להקת Pentangle שהיו חלוצים בזכות השילוב המיוחד בין פולק אקוסטי לחשמלי, נגיעות ג'אז, רוק, בלוז ואווירה של ימי הביניים. בזמן קיומה של הפנטנגל הוציאו גם רנבורן וגם יאנש מספר לא מבוטל של אלבומי סולו. בעוד שיאנש נשאר יותר בנישת כותב השירים, רנבורן לקח את המוזיקה שלו למקומות יותר קלאסיים עם השנים. (יאנש מגיע גם הוא ליצירה דומה באופי שלה באלבומו המופלא והאינסטרומנטלי Avocet  שיצא ב-1978. קישור לפוסט מעולה שכתב יאיר יונה על אותו אלבום)

The Black Balloon  שיצא ב-1979 הוא לא האלבום האינסטרומנטלי הראשון של רנבורן וגם לא האחרון, אבל הוא כן האלבום הכי טוב בקריירה של אותו אשף גיטרה. אפשר אפילו לומר שהוא ממש תמצות הקריירה של רנבורן על צדה הטוב ביותר.

קודם כל אין פה שירה, שזה כבר פלוס רציני כי עם כל הכבוד לרנבורן (ויש המון) הוא לא מהזמרים המוצלחים ביותר.

מה שכן נמצא כאן זו פסגה של שליטה בגיטרה אקוסטית, בהלחנה קלאסית, בעיבודים וברגש.

רנבורן יוצא למסע במרחבים הפתוחים בבריטניה של ימי הביניים, לריקודי עם אירים וחצרות של בני אצולה בין המאה ה-13 למאה ה-16. הצד הראשון באלבום מכיל 4 רצועות שהם עיבודים לקטעים בארוקיים מסורתיים וגם עיבוד אחד ליצירה של באך.

מצטרף אליו Tony Roberts נגן חליל הצד, שמלווה אותו בכמה רצועות, מה שרק מוסיף לכל היופי הצרוף הזה שהוא הלחין בקפידה.

הצד השני מכיל 2 קטעים מקוריים, האחרון שנושא את טייטל האלבום, הוא ללא ספק גם שיא האלבום.

The Black Balloon שמגיע כמעט ל-12 דקות, נפתח רק עם אקוסטית שנותנת את מלודיית הנושא, לאחר מכן מגיח חליל צד ולבסוף מצטרפת גיטרה חשמלית (שגם עליה רנבורן מפליא לנגן). כל כלי מקבל את המקום שלו עד שלבסוף, בהרמוניה אדירה מציפים שלושתם יחד את האוזן ביופי טהור ומזוקק.

אם הגעתם עד לפה ואתם לא חובבים של פולק בריטי, נגינת Fingerpicking היסטרית, מוזיקת בארוק, עלמות חן, ריקודים כפריים ושיטוט בטירות נטושות…….חבל מאוד, כי לשם מגיע המסע בתוך הבלון השחור.

The Mist Coverd Mountains Of Home -parts 1-3

האמת, רק האמת ודבר מלבד האמת – על D.R. Hooker

קיץ 2006

מלחמת לבנון השניה

הרחק מביתי בצפון, מהטילים, מתהלך ברחובות ת"א בחיפושים אחרי החנות הקטנה הזו שמתמחה בפסיכדליה, פרוגרסיב ודברים נידחים משנות ה-60 וה-70. "קצת אחרת"  (ז"ל) שמה

זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי להיכל הקודש הזה שהפך לימים לבית השני שלי בתקופת השנתיים וחצי     שחייתי בת"א וגם לאחר מכן, עד אשר החנות נסגרה בשלהי 2012.

 קצת אחרת הייתה נקודת אור קטנה בחשכה של העיר ומפלט בשבילי מכל הצרות שהביאה עלי. להיכנס למקום הזה, לשתות תה ולשבת כמה שעות, ללמוד ולהקשיב למוזיקה שפתחה לי את כל הראש. אורי ב"ש ודב בן גויה היו גורויים אמיתיים, ואני התמדתי להגיע כל כמה ימים ללמוד.

בכל אופן, את הביקור הראשון שלי שם לא אשכח.

בין ים של אלבומים עם עטיפות לא הגיונות ושמות שלא אומרים לי דבר היה שם אלבום אחד שנצנץ לו על אחד    המדפים. עטיפה עם רקע לבן ואיזה בחור עומד על גבעה, נראה כמו שילב של ישו וצ'ארלס מנסון או סתם איזה  היפי שראה את האור אוחז  בגיטרה אקוסטית. מאחוריו מתגלה נוף עירוני בצבעים של שחור ולבן. מעל כל אלה מופיע טייטל האלבום

The Truth

אני מניח שהשילוב של העטיפה ההזויה, שם האלבום והמחיר המאוד יקר שהיה מדובק עליו (119 ש"ח) אם אני זוכר טוב, גרם לי לרצות לשים עליו יד ולבקש לשמוע אותו.

אורי ב"ש, מנהל החנות האגדי, זרק משהו בסגנון של "זה עותק אחרון בחנות, מגיע לעיתים רחוקות, די קשה להשיג, אם יש לך עותק מקורי  בויניל אתה יכול לצאת לפנסיה, יש לו קול מטורף"

 בחיי שהספיק לי רק השיר הפותח את האלבום בשביל לדעת שאני הולך לרכוש את הדבר הזה.

The Sea שפותח את "האמת"  – הכמיהה לים עם שילוב של אפקטים שדופקים את השכל

 

אני חושב שבאותה קניה רכשתי גם את האלבום של Dino Valente ואת האלבום הראשון של Bert Jansch , כך שאת הביקור הראשון שלי שם אני זוכר טוב מאוד.

מסיבות לא ברורות, האלבום הזה של הוקר ישב לי על השולחן ליד המערכת במשך חודש או חודשיים עד שהייתי מוכן לשמוע אותו.

וכשזה קרה הייתי בשוק מהצלילים שיצאו מתוך הספיקרים.

אדון הוקר אמנם נראה כמו היפי גזור אכול אסיד שלא מחובר למציאות, אבל המוזיקה שלו היא מבריקה ויושבת בקטע שלהקות גאראג' לא היו רוצות להגיע אליו

The Thing

הוקר הוציא ב-1972 את The Truth וב-1979 את Armageddon . שני ה – Private Press  הללו נחשבים לאלבומי קאלט בקרב חובבי פסיכדליה ושאר אמנים ביזארים משנות ה-70'. עותקי ויניל מקוריים שלהם יגיעו למאות עד אלפיי דולרים.

חשוב לציין שמהדורת הדיסק שרכשתי כללה את 2 האלבומים "האמת" ו "ארמגדון" ברצף, וככה הייתי מקשיב להם במשך כמה שנים עד ששמתי ידיים על מהדורות ויניל חדשות של כל אחד מהם בנפרד.

Forge Your Own Change   והסולו חצוצרה בסופו, שמעיף את השכל כל פעם מחדש

 

אל תפספסו את "ארמגדון" הוא הוא לא נפל מ"האמת" לרגע, ולפעמים מרגיש שהוא יותר טוב.

פסיכדליה כבדה עם גיטרות פאזז, סולויים שבורים ומזייפים, סינת'ים הזויים שנשמע שקצת הקדימו את זמנם וסאונד שנע בין קטעים מופקים (הכל יחסי) ומעובדים לקטעים עם סאונד גאראג'י מלוכלך.

Kamala – הקטע המופתי בן 9 הדקות מתוך Armageddon

לסיכום, לא בטוח מה עבר על D.R. Hooker, לא תמיד ברור מה הוא רוצה ומה היא האמת, אבל 2 האלבומים האלה הם אהובים עלי מאוד ובטח יכנסו לרשימת  TOP 10 אלבומי הפסיכדליה הגדולים ביותר.