כמה הבהרות לא מעניינות לפני שמתחילים.
קודם כל אין היררכיה ברשימה הזו אבל כן יש סרטים בטופ 10. הם כנראה הסרטים שהכי נשארו איתי אבל זה לא מוריד בשום צורה מערכם של אלו שלא מופיעים שם.
חלק מהסרטים כאן טרם הופצו בישראל ועתידים לצאת בשנה הבאה, חלק הגיעו רק לפסטיבלים וכנראה לא יוקרנו שוב ויש גם כמה שלא הגיעו בכלל לארץ אבל כן יצאו רשמית השנה.
סרטים כמו R.M.M של כריסטיאן מונג'יו, Tar של טוד פילד (ואולי עוד כמה ששכחתי) הופצו השנה בארץ אבל כבר נכללו ברשימת הסרטים האהובים עלי של 2022.
יש כמה סרטים שלא הוספתי להם טקסט, לא בגלל שהם לא היו מעולים, פשוט כי כבר נשרף לי המוח ולא היה לי כוח, זו האמת ואין לי תירוץ יותר טוב. מגיע להם שתראו גם אותם.
אוקי…
Enys Men
Mark Jenkin
אין ספק שבעשור האחרון יש תחיה מחודשת לז'אנר האימה הפולקלורית אבל מעטים היוצרים שלקחו את הז'אנר למחוזות נסיוניים.
בן וויטלי עשה את זה מצוין ב A Field In England המדהים והפסיכדלי, שבעיניי אפשר למקם אותו לצד הסרט החדש של מרק ג'נקין Enys Men, למרות שיש בניהם יותר שוני מדמיון.
לא רק שג'נקין לא מסתיר שהסרט נעשה בהשראת סרטי הז'אנר האנגליים ב70' (Penda's Fen, The Wicker Man או סרטי הטלויזיה של לורנס גורדון קלארק וכו'), הוא לגמרי מנסה ליצור תחושה שאולי מדובר בסרט אבוד מאותה תקופה שהתגלה בשנים האחרונות וזכה לרסטורציה.
ג'נקין ממקם את הסיפור בשנת 1973 ובעזרת אסתטיקה מגורענת, מצלמת 16 מ"מ ומעברים חדים בין שוטים מאוד מרוחקים לקלוז אפים הוא לגמרי תופס את האווירה של אותו עשור.
הסיפור מתרכז במתנדבת על אי לא מיושב במחוז קורנוול באנגליה, Enys Men = Stone Island בשפה הקורנית העתיקה, שם היא צופה על זן מסוים של פרח שגדל על אחד הסלעים. לא ברור אם היא בוטנאית במקצועה והאם היא שם מטעם עצמה או מטעם מוסד כלשהו.
כל יום היא מתעדת ביומן אם חלו שינויים בצמח. השגרה הרפיטטיבית שלה כוללת הפעלת הגנרטור בבוקר, ביקור במכרה עתיק והאזנה למכשיר קשר/רדיו כדי לשמוע עדכונים מעיר החוף הקרובה.
השינויים שחלים בחוויה של אותה אישה על האי, כמו גם על הצופה, הם מינוריים ואיטיים וג'נקין עושה עבודה טובה במובן הזו. במהלך הצפייה תהיתי אם The Naked Island המינימליסטי של קנטו שינדו היווה השראה ליצירה של ג'נקין, משהו שם התחבר לי.
המעברים בין מציאות לדמיון מטשטשים, העבר-הווה-עתיד מתערבבים, איזה טון אפל ומיסטי מתחיל להיווצר, ההיסטוריה המקומית של האי מגיעה כחזיונות ונוצר איזה מתח בין האדם לטבע, בין הסאונד לוויזואליה.
מסוג הסרטים שמתרכזים יותר בחוויה ובחושים.
כבוד לפסטיבל סאונדטראק שהקרינו את הסרט בסינמטק ת"א בשנה שעברה. הסרט יצא להפצה בבריטניה השנה.
A Cup of Coffee and New Shoes On
Gentian Koçi
'כוס קפה ונעליים חדשות' האלבני, זכה לטייטל לא מאוד סקסי או מסקרן אבל מדובר באחד הסרטים שוברי הלב שראיתי השנה.
מי מכםן שמחפשים קולנוע של חוויות רגשיות לא פשוטות ושמזיז משהו בנפש, הסרט הזה לגמרי עושה את העבודה.
סיפור על קשר עמוק בין שני תאומים אילמים-חירשים החולקים אותה דירה, אליה מגיעה גם בת זוגו של אחד האחים, ונאלצים להתמודד עם בשורה על מחלה גנטית נדירה שהתפרצה בגופם ותגרום להם לאיבוד הראיה.
דרמה קיומית כואבת ושברירית, שהיא גם סוג של משולש אהבה, אבל לא מהסוג הצפוי, שמצליחה להעביר את כוחו של המגע הפיזי.
War Pony
Riley Keough & Gina Gammell
מה אם אנדריאה ארנולד היתה חוברת לשון בייקר?
סרט הביכורים של הבמאיות ריילי קיאו וג'ינה גמל, War Pony, נוגע בסוגה האהובה עלי הזו של קולנוע אמריקאי מחוספס מהשוליים, ומבחינתי אחת ההפתעות הטובות של השנה.
זהו גם הסרט השלישי שיצא לי לראות השנה שמתמקד בקהילות הילידים באמריקה, לצד Fancy Dance ו Killers of the Flower Moon (שניהם בכיכובה של לילי גלדסטון)
'פוני מלחמה' עובר בין שני סיפורים שמתרחשים בשמורת Pine Ridge שבדרום דקוטה. ביל בן 23 כבר אב לשני ילדים משתי נשים, אחת נעצרה ומבקשת ממנו לשחרר אותה בערבות, בזמן שהשנייה לא יכולה לסבול אותו או לסמוך עליו ורק מנסה להתנתק ממנו. הוא חי עם אמו ואת הטיפול בילדים לרוב משאיר לה,
בזמן שמנסה להתפרנס מכל מיני הונאות קטנות ועבודות מזדמנות מפוקפקות.
הדמות המרכזית השניה הוא מאת'ו, ילד בן 13 שאביו המכור למת' כמעט לא נמצא בבית, מציאות שכבר מסלילה אותו לעולם הפשע והסמים.
דרך שני הסיפורים קיאו וגמל מציגות את המורכבות שבפער בין הפולקלור של בני קהילות הילדים לתרבות האמריקאית המודרנית, את היופי והקושי שעוברים בין הדורות בלי ליפול לפורנו של סבל.
ייתכן והתחושה שהסרט מצליח לבטא קול אמיתי של קהילה נובעת מהחיבור של הבמאיות לשניים מהתסריטאים של הסרט ביל רדי ופרנקלין סו בוב, שמגיעים מאותה קהילה וביססו את הסיפור על החוויות האישיות שלהם.
החיבור המקרי הזה נוצר במהלך הצילומים של American Honey שביימה אנדריאה ארנולד ב2015. ריילי קיאו היתה אחת מהשחקניות הראשיות בסרט ועל הסט היא הכירה את בוב ורדי, שני ניצבים. החברות איתם הובילה את קיאו וחברתה גמל לעבודה משותפת של כתיבת הסרט שערכה כמה שנים, ובמהלכן גם התחברו לאותה קהילה.
על הסינמטוגרפיה המהממת אחראי דיוויד גאייגו הקולומביאני, מי שידוע בעיקר כצלם שעבד עם הבמאי סירו גוארה על Embrace of the Serpent ו Birds of Passage (בקלות שניים מהסרטים הכי יפים ויזואלית של העשור הקודם). הפעם בסגנון פחות חלומי ופיוטי ויותר ריאליסטי ומחוספס, אבל עדיין מרשים ביותר.
Twenty Days In Mariupol
Mstyslav Chernov
'20 ימים במריופול' הוא סרט דוקומנטרי כואב וקשה מאוד באופן כללי, ובזמנים כאלה הדמיון בין הזוועות שאזרחים חווים בישראל/עזה לבין מה שקרה בפלישה הרוסית לאוקראינה, הופך את הצפייה לטריגר באורך 90 דק'.
מסטיסלב צ'רנוב, עיתונאי ומתעד לעיתונות הבינלאומית, מוצא את עצמו מתעד את הפלישה הרוסית לעיר מריופול בגבול הדרומי של אוקראינה. תיעוד שבזמן אמת לא מצליח להגיע לערוצים שאיתם הוא עובד ומשמש בשבילו כמעין מסמך אישי להתמודדות. ההתמקדות שלו היא פחות בפעולות הצבאיות, שלפעמים נראות ברקע ומתגברות ככל שהימים עוברים, ויותר במציאות הבלתי נסבלת של אזרחים. אנשים מתחבאים במקלטים מהפצצות או בוזזים חנויות כדי לשרוד, צוותי חילוץ שצריכים לפנות גופות לקברים המוניים, צוותי רפואה שנצורים בבתי חולים ומנסים להציל חיים. מצד אחד זה באמת הסרט האחרון להמליץ עליו בימים אלה, ומצד שני זה כן סרט מאוד חשוב למי שמרגישים שיוכלו לחוות את זה.
העיר מריופול נכבשה לבסוף ע"י הרוסים אחרי 3 חודשים של מצור.
Katya's Hand / היד של קטיה
Tom Shoval
היד של קטיה מתאר יום בחייה של אם חד הורית העובדת כמנופאית וצריכה לדאוג לבנה. רוב ההתרחשות מצולמת מתא השליטה של העוגרן מגובה רב. עבודת הצילום היא מטורפת ובהחלט אחד ההישגים המרשימים של הסרט.
מצאתי גם שיש בו ניגוד יפה בין הצילומים העוצמתיים של העגורן העצום, קוביות בטון מאסיביות ושרשראות חורקות למזג האוויר האפרורי, צבעי החורף הרכים והמצב הרגשי השברירי של הדמות הראשית.
סרט נפלא על הכוח שבאימהות.
תום שובל הוא במאי גדול של סרטים קצרים ובאופן כללי במאי שאני אוהב.
Io Capitano
Matteo Garrone
הבמאי האיטלקי מתיאו גארונה (מהגדולים שפועלים כיום בעיניי) חוזר עם אודיסאה מדברית מרהיבה וקשוחה, בהפקה חוצת מדינות ויבשות.
סיפורו של נער העוזב את ביתו בדאקר, סנגל יחד עם בן דודו במטרה להגר לאיטליה. סיפור התבגרות שאף אחד לא מייחל לילד שלו, בו הוא יאלץ להתמודד עם הזוועות והאלימות שעוברים מהגרים/פליטים. אבל מעבר לרגעים המלחיצים והקשים, גארונה מציע גם תקווה.
Blaga's Lessons
Stephan Komandarev
סרט בולגרי חזק מאוד שבמרכזו בלאגה, מורה בפנסיה שנופלת קורבן לתרמית טלפונית ומאבדת את כל חסכונותיה ששמרה כדי לקנות חלקה לקבור את בעלה. הייאוש יביא אותה לקבל החלטה שתערער את אמות המוסר שלה.
סרטו של סטפן קומנדרייב מהדהד בעיניי את האווירה הקודרת והאלימות של מיכאל הנקה ובעיקר את הריאליזם החברתי של האחים דארדן, וכמו בכמה מהסרטים שלהם, גם כאן יש שילוב שעובד מצוין בין דרמה למותחן.
Animal
Sofia Exarchou
Skinamarink
Kyle Edward Ball
היי לאחד הסרטים הכי מפחידים שראיתי בחיי.
בשעה שאולפנים גדולים מנסים בכל הכוח את מזלם עם סרט אימה גנריים, מגיע סרט אימה בתקציב זעום, שתופס את חווית הפחד של ילדים בצורה מושלמת ולוקח את ז'אנר הפאונד פוטאג' למקומות ניסיוניים וחדשים בעשייה שלו.
הבמאי קייל אדוארד משיג אפקטיביות מרבית באמצעים המינימליים ביותר, תוך הישענות על אסתטיקת לו פיי מגורענת באופן שלא רק מלחיץ וגורם לגוף להיות מכווץ ודרוך, גם משחק לך בראש.
התאורה והמניפולציות שאדוארד עושה איתה הם למעשה הכוח של הסרט.
היו לא מעט פעמים, ברגעים חשוכים או עמומים, שהייתי בטוח שאני רואה דמויות או דברים שלא קיימים. בחלקים מסוימים זה אפילו מרגיש כמו סרט פסיכדלי מסויט. הוא אולי קצת ארוך אבל פאק איט, הדבר הזה מפחיד!
אולי בעוד 20 שנה הוא ייזכר כקלאסיקה
The Teacher's Lounge
İlker Çatak
Totem
Lila Avilés
Kings of the World
Laura Mora
סרטה של לאורה מורה מקולומביה מגולל את סיפורם של חמישה נערים מהעיר מדיין שנסחפים אחרי רא, מנהיג הקבוצה, למצוא את חלקת האדמה שירש מסבתו לפני שנפטרה.
גם הסרט הזה הוא סוג של מסע התבגרות במציאות אלימה שהרבה פעמים נראית חסרת תקווה, שעובר בין רגעים קטנים ויפים במקומות צדדיים לשוטים רחבים של הטבע הפראי של קולומביה.
Housekeeping for Beginners
Goran Stolevski
Debbie Was Here / דבי הייתה פה
Dana Goldberg
כמו במוזיקה, גם בקולנוע יש לי משיכה ליצירות לו פיי שנעשו בתנאי גרילה. הסרט של דנה גולדברג מוציא את המקסימום מהמינימום אמצעים, השפה הקולנועית ייחודית והעלילה מרגשת, כואבת ומציפה.
הסרט מוצג מנקודת המבט של מיכל, סטודטנית בקורס וידאו-תרפיה שמקבלת הזמנה מהמרצה שלה, ריבה, לתעד את בת זוגה דבי, המתאוששת אחרי אירוע שבה נמצאה מעולפת על החוף.
מכאן הסרט חוקר דרך כמה נקודות מבט את מערכת היחסים של ריבה ודבי ואת ההיסטוריה המורכבת שלהן, את האתיקה של הקולנוע התיעודי, יחסים בין נשים והתמודדות עם טראומה.
סרט חזק שהוקרן בבכורה בפסטיבל הקולנוע בחיפה ואני מקווה שיזכה לעוד הקרנות בהמשך.
Sparta
Ulrich Seidl
ספרטה – החלק השני מתוך צמד סרטים שביים אולריך זיידל האוסטרי על שני אחים ואביהם הדמנטי. כל סרט מתמקד באח אחר שגר במדינה אחרת באירופה. הסרט הראשון 'רימיני' שוחרר בשנה שעברה ומתמקד בריצ'י, זמר פופ אוסטרי שמנגן בבתי מלון באיטליה ושוכב עם נשים מבוגרות בשביל כסף.
ספרטה מתמקד באיוואלד, האח הצעיר המתגורר ברומניה. הוא עוזב את זוגתו ועובר לשוטט באזורים כפריים. באחד הכפרים הוא אוסף סביבו חבורת ילדים שיעזרו לו לשפץ בית ספר נטוש ומקים מין מחנה לאימוני ג'ודו.
בזמן שהוא מפתח קירבה לילדים התושבים בכפר מתחילים לחשוד בזר שהגיע לכפר שלהם ומניעיו.
הוא עומד בפני עצמו אבל בשביל החוויה המלאה, ממליץ מאוד לצפות בשני הסרטים גב אל גב.
אני נזהר עם ההמלצה כי בכל זאת הסרט מתעסק בפדופיליה (וגם זכה ללא מעט ביקורות טעונות על העשייה שלו). לאוהבי קולנוע קצה ממליץ לצפות בו גב אל גב עם החלק הראשון (או בגרסה הערוכה שכוללת את שני הסרטים ונקראת Wicked Game)
Perfect Days
Wim Wenders
וים ונדרס חזר השנה עם סרטו (העלילתי) הטוב ביותר מזה המון שנים.
הפקה יפנית שצולמה ביפן בכיכובו של קוג'י יאקושו (מגדולי השחקנים היפנים, שאולי זכור מסרטיו של קיושי קורוסוואה, ביניהם Cure המצוין)
הסרט עוקב אחרי היראימה, אדם שעובד כמנקה שירותים ציבוריים בטוקיו. הרגעים הפשוטים, הקטנים, היום יומיים ולפעמים אגביים הם הנקודות שונדרס מתפקס בהם כדי להכניס את הצופים לעומק הדמות הראשית, לבחירות שעשה בחייו.
סרט שיש בו יש המון רגעים מרגשים, יפים ולפעמים עצובים אבל לא מדכאים, שנשארו איתי אחרי הצפייה.
אלמלא הבחירה הנדושה בשיר שמלווה את סצנת הסיום האמוציונלית של הסרט, הייתי אמור שזה סרט מושלם.
באמת שניסיתי להתעלם מזה אבל זה נורא הפריע לי. אולי לאחרים זה פחות ישנה.
ועדיין סרט נפלא ביותר.
Red Rooms
Pascal Plante
אחד הסרטים האחרונים שראיתי השנה, ממש יומיים לפני פרסום הרשימה (ואחרי 400 וקצת סרטים) אבל לא יכולתי שלא להכניס אותו. אולי המותחן הפסיכולוגי הכי טוב ומטריד של 2023.
איפשהו בין דרמת בית משפט לניאו-נואר, הפנינה הזו ממונטריאול מתעסקת באובססיה של אנשים עם סיפורי פשע אמיתי והעולמות האפלים של הדארקנט.
חשוב לציין שמדובר בסרט עם תיאורים מאוד קשים של אלימות (שיכולים להיות טריגריים בתקופה הזו) אך הסרט לא הולך לכיוונים גרפיים בכלל. מה שבעיניי אפילו מעצים את האפקטיביות שלו.
ממליץ להגיע אליו בלי לקרוא פרמיס או לצפות בטריילר.
TOP 10 TOP 10 TOP 10 TOP 10 TOP 10
TOP 10 TOP 10 TOP 10 TOP 10 TOP 10
TOP 10 TOP 10 TOP 10 TOP 10 TOP 10
Rotting In The Sun
Sebastian Silva
'נרקב בשמש' של במאי האינדי הצ'יליאני סבסטיאן סילבה נמצא כל הזמן על התפר שבין קורע מצחוק לדיכאון קיומי והוא מרים ומוריד אותך ללא אחריות או הכנה מראש. הוא גם בוטה פצצות מבחינת סצנות סקס מפורשות, מצליח להפתיע יותר מפעם אחת עם התפניות שהוא תופס וכולל הופעה מדהימה של השחקנית קטלינה סאוודרה (תנו לה את כל הפרסים)
הברקה!
Tzipora And Rachel Are Not Dead / ציפורה ורחל לא מתות
Hadar Morag, Tahel Ran
לפסטיבל דוקאביב הגעתי במיוחד בשביל סרטה החדש של הדר מורג. את 'למה עזבנתי', סרט הביכורים המלא שלה, ראיתי לראשונה לפני שנתיים בערך ונחרט אצלי עמוק. עדיין אחד מהסרטים הכי טובים שנעשו בארץ בכל עשור שהוא.
כבר בכניסה לאולם הסינמטק הרגשתי איך ההתרגשות הופכת לחרדה, אולי הנושא קשה ומטריג מדי.
על הסצנה הראשונה הרגשתי מחנק בגרון ולחץ בחזה. הפתיחה של הסרט מתחילה על 100 ורק אחרי כמה דק' הרגשתי שאפשר להרפות, בתוך מערבולת שיש בה מנעד גדול של תחושות.
יש הרבה רוך באופן שבו הדר בחרה לספר את סיפורן של האחיות ציפורה ורחל, גם בפרגמנטים המאוד קשים ומטלטלים רגשית לצפייה.
זה כמו לצפות בוילון שחור וכבד פרוש על הנשמה, אבל ככל שהסרט התקדם בוילון הזה נוצרים קרעים שאפשרו זליגה של אור, או אפילו של צחוק.
יש שיגידו ש'אשה תחת ההשפעה' של ג'ון קאסווטס הוא סרט על התמודדות נפש או שגעון, זו לא תהיה טעות, אבל אני תופס אותו יותר כסרט על אהבה. בשבילי מדובר באחד מסרטי האהבה הגדולים אי פעם.
פיטר פאלק כל כך אוהב את אשתו, ג'ינה רולנדס, הוא לא מוותר עליה, הוא רוצה להיות קרוב אליה גם כשהיא חווה התקפים פסיכוטיים, גם כשהיא מתנתקת.
'ציפורה ורחל לא מתות' גם הוא בעיניי סרט על אהבה, על הענקת אהבה בצל טראומה ועל היחסים הקרובים והמורכבים של שתי אחיות.
הסרט הוא תוצר של תיעוד שנמשך 16 שנה וללא ספק החוויה הכי מציפה רגשית שהייתה לי בקולנוע.
בסוף ההקרנה עלו הדר ותהל לבמה לשיחה, תהל אמרה משהו שנשאר איתי, היא שמחה שיכלה להעניק לאחותה ציפי את האהבה הזו כל השנים, ששתיהן לא חוו בילדות שלהן. היה משהו שעזר גם לקהל בשיחה הזו, להתמודד עם התחושות, לערבב גם הומור עם העצב.
מקווה מאוד שהסרט יזכה לעוד הקרנות, אני חושב שמעבר להישג הקולנועי האדיר זה גם סרט חשוב ונדיר בנוף הקולנועי.
May December
Todd Haynes
טוד היינז חוזר עם מאי דצמבר ומזכיר למי ששכחו שמדובר באחד מהקולנוענים האמריקאים המצוינים של דורו. במרכז העלילה עומדת מערכת יחסים לא שגרתית בין אישה מבוגרת בשם גרייסי (ג'וליאן מור) לג'ו, גבר הצעיר ממנה בכמה עשורים.
נטלי פורטמן מגלמת את אליזבת', שחקנית הוליוודית המגיעה לעיירה שבה הזוג מתגורר בשביל עבודת תחקיר על גרייסי, אותה היא עתידה לגלם בסרט ביוגרפי.
בעבר הרחוק גרייסי נתפסה כשהיא מנהלת רומן עם ג'ו שהיה בן 13 ונשלחה לכלא. כשהשתחררה השניים נישאו והקימו משפחה. דרך הדמות של אליזבת' שנכנסת/נדחפת לתוך חיי הזוג ומתערבבת בקהילה שלהם מתגלים עוד רבדים על ההיסטוריה של השניים ולא פחות מכך, גם על האישיות של אליזבת' עצמה.
טוד היינז מערבב בצורה מקורית דרמה מטרידה, קומדיה שחורה וסאטירה חברתית.
ג'וליאן מור נפלאה וזה לא מפתיע, נטלי פורטמן באחד מתפקידי הטובים בקריירה וצ'ארלס מלטון בתפקיד עצור, כואב ומלא ניואנסים.
Fremont
Babak Jalali
סרט אינדי נוגע ללב ומלא הומור מעולה ויבש על מהגרת אפגנית המתגוררת בבית דירות, יחד עם קהילת מהגרים, בעיירה קליפורנית מנומנמת.
היא עובדת במפעל לייצור עוגיות מזל עבור מסעדות סיניות, מתנסה באפליקציות היכרויות בהשפעת הקולגה לעבודה ובין לבין נפגשת לסשנים עם הפסיכולוג המוזר שלה (גרג טרקינגטון aka ניל המבורגר בתפקיד הורס מצחוק)
אניטה ואלי זאדה נפלאה בתפקיד הראשי שהוא גם ההופעה הראשונה שלה כשחקנית, עד לסרט הזה לא היה לה שום ניסיון במשחק. לצידה בתפקיד משנה גם ג'רמי אלן וייט (The Bear)
לאוהבי דרמות קומיות בשחור לבן, הומור deadpan, דמויות צדדיות ואווירה שמזכירה מפגש בין העולמות של ג'ים ג'רמוש להאל הארטלי.
אולי זה לא סרט ענק בקנה מידה של הסרטים האחרים שהכנסתי לטופ 10 אבל מה איכפת לי, הוא עשוי נהדר, הצחיק אותי, ריגש אותי ועבד עלי באותו רמה גם בצפייה שניה.
Killers of the Flower Moon
Martin Scorsese
במאי שאני מעריץ עושה טייק משלו על ז'אנר המערבון האהוב. מרטין סקורסזה מפצה בענק על Silence, שהיה אמור להיות האפוס ההיסטורי הגדול שלו (והתחוור כסרט שהשתיקה יפה לו), עם Killers of The Flower Moon, מערבון אפי ריווזיוניסטי עם אלמנטים של סרטי גנגסטרים, שמקומו לצד סרטי מופת כמו Heaven's Gate של צ'ימינו ו Once Upon A Time In America של ליאונה.
זו יצירה סינמטית מונומנטלית, שואבת, מהממת וטראגית על ההיסטוריה האמריקאית המדממת, דרך סיפור מעשי הרצח והניצול של בני שבט האוסייג' באוקלוהומה ע"י קהילה לבנה בתחילת המאה ה20.
לילי גלדסטון (מהשחקניות הנפלאות של דורה) וליאונרדו דיקפריו בשיאם, נותנים הופעות מורכבות, מלאות ניואנסים ושוברות לב. דיקפריו באחד מתפקידיו הטובים בקריירה.
רוברט דה נירו, בשיתוף הפעולה העשירי שלו עם סקורסזה, נהדר בתור חוואי חסר לב, נצלני ואכזרי, אחד הנבלים הנוראים שגילם.
מתפקידי המשנה מי שהרשים אותי במיוחד הוא המוזיקאי ג'ייסון איזבל, שלא מזוהה מיד עם קריירת משחק, עושה שם תפקיד נהדר.
בתחושה הכללית זה אחד הסרטים הכי slow-burn וכואבים שיצר, חיטוט איטי בפצע פתוח. עם זאת הסרט לא מרגיש איטי או מייגע לרגע. מעטים מסוגלים לספק קולנוע כזה היום, מזל שהאיש עדיין כאן ויש לו מה לומר.
About Dry Grasses
Nuri Bilge Ceylan
עוד יצירה מרהיבה ועמוקה של המאסטר הטורקי נורי בילגה ג'יילן (ואולי זה בעצם צ'יילן או קיילן, הבנתי שיש מחלוקות על איך מבטאים את השם)
כמו רוב הסרטים שלו, גם החדש משויך על פניו לז'אנר הקולנוע האיטי.
אבל בעיניי הסרט לאו דווקא איטי כמו שהוא פשוט ארוך מאוד (מעל 3 שעות) אבל יש בו מספיק התרחשויות ותנועה שלא מייגעים או מרגישים שבאו לבחון את הסבלנות שלי.
הדמות המרכזית בסרט הוא מורה לאומנות בכפר קטן בטורקיה שמואשם על ידי אחת מתלמידותיו ביחסים לא ראויים.
מסוג הסרטים שהפרמיס שלהם לאו דווקא מעיד על הליבה של הסרט, הוא רק חלק מתוך כמה רבדים ותת סיפורים, קטנים וגדולים, שמאפשרים לצופים לחבר בעצמם את החלקים ולתהות על מהות הסיפור.
יש הרבה מה לאהוב בסרט של ג'יילן, בין אם אלו פריימים מפעימים של דמויות בטבע, תמונות סטילס סטטיות, פערים חברתיים בין קהילות בטוריקה, דיאלוגים שכמו שהם חכמים ככה הם גם פגיעים, אנושיים ומרגשים או המשחק שובר הלב של מרווה דיזדר.
הסרט מורכב ומצולם מדהים. ענק.
Evil Does Not Exist
Ryusuke Hamaguchi
את סרטו החדש של ריוסוקה המגוצ'י (Drive My Car, The Wheel of Fortune and Fame) ראיתי השנה פעמיים. דרמה אקולוגית מינימליסטית המתעסקת ביחסים שבין האדם לטבע, בטבע האדם וביצרים הקמאיים שקיימים בו.
טאקומי ובתו האנה חיים ביפן בקהילה כפרית הסמוכה ליער. כשנציגים של חברת גלמפינג מגיעים להיפגש עם התושבים כדי לשכנע אותם בתועלת שאתר כזה יכול להסב לקהילה, המציאות והסדר הקיים מתחילים להיסדק אצל טאקומי.
בשלב מסוים המגוצ'י בוחר לשנות נקודת מבט והדבר יוצר תפנית מעניינת בסיפור שרק מחדדת יותר את הלב של הסרט בדרך לשיא השקט אך סוער שיגיע בסופו. אם אני צריך לבחור ברגע אחד שהלך איתי הכי הרבה השנה, זו סיקוונס הסיום של הסרט הזה.
Critical Zone
Ali Ahmadzadeh
הבמאי האיראני עלי אחמדאדזה הוא שם שאני מקווה שעוד נשמע על עשייתו רבות, בתקווה שהשלטונות באיראן לא יאסרו אותו או חמור מכך.
סרטו השלישי 'במצב קריטי' עוקב אחרי אמיר, סוחר סמים מתבודד שחי עם כלבו ויוצא לשיטוטים ליליים במכונית בחיפוש אחרי לקוחותיו כמו גם רגעי פורקן רגעיים. הצצה מרתקת לחיי האנדרגראונד הליליים של טהרן. סרט חתרני בעיסוק שלו במצבי קיצון וגם בעשייה בעשייה שלו, שנעשתה ללא אישורי הרשויות.
אחמדאדזה מתכתב עם יוצרים חשובים בקולנוע האיראני שהתעסקו בסיפורים המתרחשים במכונית/מונית (ג'אפאר פאנאהי ועבאס קיארוסטמי) ואפילו 'נהג מונית' של סקורסזה אבל גם הולך למקומות חדשים שאני טרם ראיתי בקולנוע האיראני העכשווי.
הסרט הזה, ביחד עם סרטו המצוין של פאנאהי הבן משנה שעברה (Hit The Road), מציעים קול חדש של דור יותר צעיר בקולנוע האיראני. בעיניי זה מרענן וחשוב.
Do Not Expect Too Much from the End of the World
Radu Jude
ראדו ג'ודה כבר הרבה שנים מגדולי הקולנוענים שפועלים ברומניה ומוערכים בקרב חובבי פסטיבלים, אבל נדמה שהגיע לתודעה קצת יותר רחבה (ממעגלי סיניפילים) עם סרטו הקודם 'Bad Luck Banging or Loony Porn' שהצליח לייצר הייפ (מוצדק), וכלל את אחת הפתיחות הכי פורנוגרפיות שנראו על המסך בשנים האחרונות.
בסרטו החדש הצופים עוקבים אחרי אנג'לה, עוזרת הפקה בחברת הפקות וידאו רומנית שנשכרה ע"י תאגיד אוסטרי להפיק סרטוני בטיחות עבור עובדי החברה, שבהם נראים עובדים שנפצעו מסבירים איך הם לא היו זהירים וחבשו קסדות או אמצעי בטיחות ולוקחים עליהם את האשמה. לאותם עובדים הם מציעים פרס/שוחד בשווי 1000 אירו כדי שלא יפילו את הסיפור על החברה.
התפקיד של אנג'לה הוא לראיין מספר מועמדים ולבחור את המתאימים ביותר להופיע בסרטון ההסברה.
בין השוטים בהם היא נוסעת ברחבי בוקרשט טובעת בעבודה וממורמרת, לשוטים בדירות אליהן היא מגיעה, אנחנו נחשפים גם לצד אחר שלה, בו היא מגלמת דמות טיקטוק בשם 'בוביטה', ונראה שאלו הרגעים הכי טובים ביום שלה וגם הרגעים הכי מצחיקים בסרט. 'בוביטה' הוא אנג'לה עם פילטר שינוי פנים בדמות אנדרו טייט, הוא מיזוגן, גזען, תומך פוטין וסופר בוטה.
כמצופה מסרט בשם 'Do Not Expect Too Much from the End of the World' , אפשר להריח מרחוק את ההומור השחור הסאטירי שנוטף ממנו ומזוהה עם הרבה מסרטיו של ג'ודה.
ובאמת בסרט החדש יש אלמנטים שמזכירים את Bad Luck Banging וגם מתכתב עם סרט הביכורים שלו 'The Happiest Girl In The World'.
אבל כאן ג'ודה מתכתב גם עם יצירה אחרת בשם Angela Moves On, סרט רומני פמיניסטי שיצא בתחילת ה80' בתקופת שלטון צ'אושסקו, ובמרכז עלילתו מפגשים של נהגת מונית עם נוסעים שהיא מעלה ומורידה ברחבי בוקרשט וכנראה (לא צפיתי בסרט) מפתחת קשר רומנטי עם אחד מנוסעיה.
ג'ודה שוזר בסרט שלו לא מעט שוטים מהסרט ההוא אבל גם דואג לבצע בהם מניפולציות משונות שיוצרות דיאלוג מעניין בין הדמויות שבשני הסרטים ובין העבר-הווה החברתי של רומניה.
בעיניי זה מדהים לראות בזמן אמת יוצר עם סגנון מובהק משלו שגם בתוכו הוא ממשיך להתפתח ולהתנסות, כך שהסרט הזה מביא משהו מוכר מהעולמות של ג'ודה יחד עם משחקי מבנה חדשים שבוחנים את הדיסוננס בין פורמטי צילום שונים, קולנוע אומנותי מול סרטוני טיקטוק והתעסקות במטא בצורה מבריקה ממש.
זו טרגיקומדיה אדירה ולא קונבנציונלית, נוראית, אבסורדית, מצחיקה ובוטה בטירוף שעל פניו נוגעת בנושאים חברתיים-פוליטיים-מוסריים ברומניה אבל גם מצליחה להיות אוניברסלית.
Anatomy of a Fall
Justine Triet
סרטה של ג'וסטין טרייה מתכתב עם דרמת בית המשפט הקלאסית של אוטו פרמיגר 'אנטומיה של רצח', אבל בעוד שהסרט של פרמיגר עוסק במשפט של גבר שרצח את מי שתקף ואנס את אשתו, הסרט של טרייה מתמקד בסוגיה האם גבר שנמצא מת לאחר שנפל מחלון ביתו התאבד או שזוגתו דחפה אותו אל מותו.
דרך המשפט הסרט בוחן את היחסים והמתחים בין בני הזוג והקשר שלהם עם בנם שסובל מליקוי ראייה. מצאתי את עצמי מתחבר להמון רגעים שנוגעים בהורות, בזוגיות ארוכה ובהיסטוריה האישית שמתערבבת עם ההיסטוריה הזוגית, כך שהצפייה הייתה בשבילי מאוד רגשית ומטלטלת.
טרייה עושה עבודה אדירה בכל מה שקשור למשחק בין נקודות מבט, התסריט חד וחסר פגמים, בימוי שאין בו רגעים מיותרים והשאיר אותי מרותק לכל האורך. אולי עוד מוקדם לומר אם מדובר ביצירת מופת אבל זה בהחלט סרט שיש בו לא מעט רגעים מופתיים של בימוי ותצוגת משחק עילאית של סנדרה הולר!
תאמינו להייפ
The Rebel זהו שם הבמה שתחתיו יוצר בן וולרס, הסולן/גיטריסט מלהקת Country Teasers המופרעת שסיימה את חייה לפני עשור פחות או יותר. האלבום הזה הוא בעצם אוסף של שירים מתוך שלושה אלבומי Poems With Water שהקליט וולרס בשנים האחרונות, אחד יצא רק בקסטה והשניים האחרים על cdr ונמכרו רק בהופעות. הסאונד של וולרס באלבומי הסולו שלו מזכיר במעט את להקתו מהעבר, פחות גאראז'י ומחורע אם כי עדין מטריד והזוי. גיטרת הפנדר סטראטוקסטר המזוהה עם הטיזרז מצלצלת מגיחה מדי פעם אבל עיקר האלבום נשען על מקלדות קסיו, צפצופים, מכונת תופים וסאונדים אלקטרוניים. בין השירים הוא מפנק גם עם קטעי ספוקן-וורד משונים (אחד למשל נפתח עם בטהובן שטופח על כתפו של שינדלר) שיעזרו להתבלבל בתוך ראשו הקודח והחריג של וולרס.
אלבום הבכורה של Pearls Before Swine מקבל טיפול ראוי דרך הלייבל Drag City, שדאגו גם לשחרר אותו במיקס המונו המקורי והנדיר ביחד עם ליינר נוטס שכתבו ריצ'רד אלדרסון המפיק וטום ראפ, כותב השירים והזמר שהקים את הלהקה. ככה עושים ריאשיו. את האלבום הראשון הקליטה הלהקה בניו יורק 1967 במשך 4 ימים, באולפן שבו עבדו גם חברי Fugs ו The Holy Modal Rounders, להקות שהם אהבו והושפעו מהם. לעטיפה הם השתמשו בציור "גן העינוגים הארציים" של הצייר הירונימוס בוש וזו מצליחה להעביר את האופי של האלבום, בין הריאליסטי לסוריאליסטי. תיאורים ציוריים של ראפ כמו בשיר 
Ten To Butter Blood Voodoo 